מזה כמה ימים, אנו נהנים מגשמים טובים, איזה יופי! אנו זקוקים לעוד מבולים קטנים. גשמים נדיבים מזכירים לי שטפונות. בשנה שעברתי ללמוד בנהריה, הלימודים התחילו באיחור, כי נחל ה'געתון' עבר על גדותיו והציף את מעברת נהריה, ודייריה הועברו זמנית לבית הספר וייצמן. הגליל המערבי שפע מים, בכברי יש מעיינות מים מתוקים, שהתורכים הוליכו עד עכו. גם בנהריה יש ו/או היו בארות מים מתוקים. בתוך הים מול המקדש מהתקופה הכנענית שנמצא על מול חוף הרחצה העירוני, גילו מעין מים מתוקים. הוותיקים זוכרים אולי ש'פרדי דורה' בנה את ביתו ליד המקדש. הוא הופיע כמה שנים בבית קפה בקצה הדרומי של רחוב הרצל ואחר בגלל תלונות השכנים על רעש, העביר את פעילותו לאזור 'יד שרה' בחזית הבית של הפרסים /הבהאיים ששימש לפני כן את בית הספר התיכון. שמעתי שלפני כמה שנים כשבנו בפינת רחוב וייצמן ושדרות הגעתון התחילו לנבוע מים מתחת ליסודות.
בית בעכו העתיקה, כל קומה מתקופה שונה !!!! ומחומרים שונים
מלבד עכו שהינה עיר עתיקה מאד שעדיין חיה ותוססת, יש בגליל המערבי שפע ארכיאולוגי מכל התקופות, ופעמים רבות אנשים שהתחילו בניה כלשהי נתקלו באוצרות העבר. תמיד הסתקרנתי לראות מה מצאו, ואוהבת לקרא את מה שהחוקרים למדו בחקירותיהם.
עיריית נהריה הדפיסה בשנת התשל"ט =1978 חוברת בשם "עתיקות נהריה" ושם יש צילומים שצילם דר' דב
תמונת הצלמית מתוך חוברת "עתיקות נהריה" אני זוכרת שמצאו אותה.
לזר, שבחנות הצילום שלנו הצטלמנו כולנו, והוא פיתח לכלנו את הסרטים, מלבד זאת הוא היה שכן שלנו שגר בפינת הרצל מרגוע. את המבוא כתב זאב עמית שהיה המורה להסטוריה שלנו בבית הספר התיכון. בנו של ראש העיר בזמן הדפסת החוברת אפריים שריר, למד אתי בבית הספר. את הארכיאולוג יוסטוס מאייר הכרנו כולנו והוא כתב את רוב המאמרים.
בשבי ציון מצאו כמה רצפות של בתי כנסת וכנסיות מוקדמות, פסיפסים מרהיבים, שאפשר לבקר ולראות.
רצפת פסיפס עתיקה בשבי-ציון
לצערנו, המקום די מוזנח, עשבים צומחים באמצע חלק מהפסיפסים. מלבד מדרכת העץ, שמעודדת הליכה מסביב, אין למעשה שום דבר שישמור או יגן על הרצפות הללו. השילוט עלוב ועושה רושם שזה לא מענין אף אחד. למה המועצה המקומית או האיזורית אינן עושות משהו?
הגליל המערבי תחום בצפונו בראש הנקרה. פעם היינו מושיטים רגל אל מחוץ לשער ואומרים שהיינו בחו"ל. כשלמדתי בתיכון היו עדיין מנהרות הרכבת פתוחות, עד שילדה אחת מכתה נמוכה ממני, טיילה שם עם חבר וחייל לבנוני שירד להטיל את מימיו, מן הצד השני של המנהרה, תפס אותם והיא בלתה יומיים בבית ראש משטרה של עיירה סמוכה כי לא רצו לשימה בכלא, לאחר יומיים חזרה כגיבורה לתיכון. אחרי תקרית זו סתמו את המנהרות בבלוקים.
מדריך אחד של חבורת בנות גילי ברגבה היה חבר בפלמ"ח ושינן לנו את סיפור ליל הגשרים, עד שידענו לדקלמו תוך חלום. חברת ילדות של אמי, היתה מן המאושרות המועטות שהוחלפו תמורת טמפלרים והיא הגיעה ארצה ברכבת דרך מנהרות ראש הנקרה כל הדרך מברגן-בלזן.
מבט מראש הנקרה דרומה
מבט לים מראש הנקרה
שקיעה בעכו
עכו היא פנינה, מגיל בית הספר העממי נסענו לשם לבקר. גם לשכת הבריאות המחוזית היתה שם וזכור לי שנסעתי פעם כדי לקבל שם זריקת אנטי-טטנוס. טיילנו בשוק כשהעיר עוד היתה חרבה בחלקה. ראינו את התפתחותה, את הפיכתה למקום תיירות, ונפילה חלקית המעמדה עם שחרור ירושלים.
בתחנת הרכבת הנוכחית של עכו, יש גשר ענקי להולכי רגל שעובר מעל לפסים. פעם כל התחנה היתה שלוש בקתות אבן שבהן גרו אנשים,ממש צמוד לפסים.
בהר נפוליון היתה פעם מעברה מצד אחד. ומגרש כדורגל מגודר בפח גלי מהצד השני. מי שנגיע לעבו מדרום ראה חורשת דקלים. והחוף היה זהוב חול רך מאין כמותו, הרבה יותר נעים מהזיפזיף של חוף נהריה.
ספרו לנו שאת הר נפוליאון, ערמו החילים הצרפתיים של צבא נפוליאון, לא היה לו מקום גבוה ממנו יוכל להפגיז את העיר, אז פקדו על כל חיל להביא כובע מלא אדמה וכך נערם לו הר נפוליאון. זה לא עזר לו והוא לא הצליח לחדור לעיר. לפני כמה שנים חפרו ומצאו במקום כמה שלדים של חיילים צרפתיים לבושים במדיהם. הם הוחזרו בכבוד לצרפת ושם נקברו בטקס צבאי.
את הצילום של השקיעה בעכו צילמתי מול המסעדה של 'אורי בורי' , שלי זכור כאורי ירמיאס, שלמד כתה אחת מתחתי. הכרתי את כל המשפחה, ומאד חבבתי את אחותו עדה ז"ל שהיתה מורה למלאכה והפליאה בעבודות תחרה ורקמות טלאים.
