העצים ליד חלוני מתגוששים, ענפי הלימון חובטים בענפי הרימון ושורטים את עלי הער האציל, בגינת השכנים התמר חובט נמרצות בעץ ששמו אינו מוכר לי אך עלוותו היפה משמחת אותי כל בקר. גם בחצרות אחרות אני רואה כיצד כל העצים מתנועעים בפראות. אולי לא כל העצים אוהבים חורף, חלקם מאבדים את עלוותם והם עומדים ערומים, ספק ישנים שנת חורף, ספק מאובנים מהקור ומצפים לשמלות הקיץ שלהם. ואולי אני טועה והם אוהבים את הקור ושונאים קיץ ומתכסים בקיץ כנגד חום השמש?
עצים נשירים, שמשילים את עלוותם בחורף, נראים לי לעיתים כמו פסלים מוצקים ממתכת או אבן,
מתנשאים מעלי כמו מגדל טבעי או נפיל תנכ"י. עצים אחרים שענפיהם דקים ועדינים נראים כמעין רשת עדינה או סל אוורירי, או אפילו מראה נימי כמו של מערכת הדם האנושית.
בקיץ כשהם מכוסים עלווה אנו חוסים בצילם של עצים אלו, ולא ממש רואים אותם! בחורף העץ הערום, חסר רוך וכולו עוצמה טבעית, יופיו כמעט יופי קדמוני. אפשר להניח יד ולהאזין לעוצמת העץ, או ללטף את רכות הענפים הקטנים שנקראים גם בדים. העץ הערום גם מראה לנו את צלקות העץ, את מה שעשהולו הטבע והזמן ומה שעולל לו האדם.
הרבה פעמים אני מתבוננת בגזעי עצים ונזכרת בפסלים שראיתי. שני העצים שאני מראה כאן מזכירים חי את הפסל של צדקין ברוטרדם. הדודה רבא שלי קורי [קורנליה] לא היתה בעלת חוש אמנותי בכלל. אך כאשר בקרתיה בגיל 16, הקימה אותי מוקדם בבקר כדי לללכת למרכז העיר שחדשו אז מהריסות מלה"ע [פעם ראשונה שראיתי מדרחוב שהיה אז רעיון חדשני] הושיבה אותי לפני הפסל של צדקין וספרה לי את ספור ההפצצה הגרמנית של רוטרדם. ספרה לי מה התכוון אוסיפ' צדקין להביע בפסל ולא שכחה לציין שהוא היה ממוצא יהודי. מסביב עוד היו קטעי רחובות עם סימני הרס מהמלחמה. המוני פועלים עבדו, עם מריצות מכושים ואתים. בדוכן רחוב סמוך מכרו ארטיקים, מישהו עבר ומכר הרינג פרוס טרי עם בצל קצוץ ישר מדייג הבוקר.
יכול להיות שרק בעיני יש דמיון מה בין עצים בשלכת ובין הפסל הזה. אך אני סבורה שלפעמים כדאי לחשוב על דמיון שכזה. טרם טיילתי באיזורים של יערות הכרמל שנשרפו לפני שנה, רק ראיתי אותם שחורים אפורים ושוממים מהכביש. אך אני מתארת לעצמי שיש שם עצים שענפיהם זועקים למעלה את שריפתם.
הדודה רבא, ספרה לי ששמי רוטרדם בערו בימי ההפגזה ההיא, ומשום מה בימי השריפה לפני שנה, כשאויר העיר מלא בריח העצים הבוערים וכבר שמענו על האסון הנורא שקרה שם, חשבתי על כך שזו מין מלחמה באש.
אך אני לא רציתי לדבר על אירועים עצובים, רציתי לדבר על יופיים של העצים, ועל מה שמתגלה לנו עם נפול העלווה. עץ אחד שאיבד עלווה בפריז, הרי השפיע מאד על האמנות. העץ שמונדריאן צייר ופישט בסדרת ציורים ב1912.
כשהגענו לגור בבוסטון היה קיץ, חשבתי שמאחורי מגרש הספורט של בית הספר לידנו יש חורשה. לקראת הסתיו הפכו העלים לזהובים וכתומים, מסך נפלא שהסתיר הפתעה, כי הם נשרו וגיליתי שיש שם רחוב מלא בתים. אז הבנתי לראשונה את מה שקרה למונדריאן עם העץ שמול חלונו.
יש עצים נשירים שכאשר ענפיהם /בדיהם הרכים והעדינים נחשפים הם מזכירים לנו רשת עדינה כמעט כמו קורי עכביש. בשנות 1948- 9 היה לאמי כובעון קטן עם רשת עדינה שכיסתה את עיניה,זה היה שיא ה'שיק הפריזאי'.
אמי חבשה אותו כשיצאה לבלות. ראיתי תמונות כובעים כאלה בעוד אלבומים של אנשים מכל רחבי אירופה.
הענפים הם ספק סורגים מפרידים, ספק תחרה עדינה ויפה הגורמת לנו לתהות והסתקרן מה מסתתר מאחוריה
העצים הם שכנים לנו בעולם זה, תורמים לאויר, מייפים את הנוף,מאכילים אותנו ומשמשים אותנו בהרבה אופנים. הקדמונים ייחסו לחלק מהעצים תכונות אלוהיות או שטניות. ואני אוהבת להתבונן בהם, להקשיב כשהרוח מזמזמת/ מנגנת בהם , להתבונן כשציפורים בונות בהם קן וסתם להתרענן בחברתם.
את הפסל של זדקין (כך חשבתי שנכון לקרוא לו) אני זוכרת היטב מתקופת שהותנו ברוטרדם. בביקורים השבועיים שלנו לשוק , שנערכו תמיד בשבת, עברנו על פני הפסל והמשכנו עוד קצת הלאה לשוק התוסס. את הליינבאן אני כמובן זוכרת היטב מתקופת השיא שלו בשנות ה- 60, כאשר מיטב חנויות האופנה התמקמו שם. בשנה שעברה עברנו לידו והוא נראה אחר לגמרי. כל חלונות הראווה נעולים בסורגים כבדים ורמת החנויות ירדה מאוד. גם האנשים שמסתובבים בו עכשיו הם לא אלה שטיילו בו בשנות ה- 60.
פעם הביאו תיירים לליינבאן להראות להם את הפלא שנבנה אחרי המלחמה: מרכז קניות ללא מכוניות עם כדים תלויים ופורחים ועכשיו עוקפים אותו בדרך לאירומאס. כך חולפת לה תהילת עולם…
אילה, תודה. אמי תמיד קראה לו צדקין וכך יתר המשפחה קראו לו כך. ליתר בטחון דברתי עם קרוב שעוד זוכר אותו כילד, ןהוא אמר לי צדקין כמו צדקה!!! כאשר הדודה הביאה אותי לשם אכן אנשי רוטרדם היו גאים בצדק, במדרחוב עם סלי הפרחים הנהדרים. חבל שחלק עיר זה הדרדר כל כך כמו מקומות דומים בעולם. מרים