ב-1952 עברנו לגור ברגבה, שהיה אז מושב שיתופי, דהיינו משק בית משפחתי, ואמצעי ייצור משותפים. היו בעיות דיור אז ולבית המשפחה הקטן הוכנס גם רווק שגר בחדר 'השני', ואילו אני ישנתי בחדרון שהיה אמור להיות מקלחת. התרחצנו במקלחת הציבורית, והשירותים היו פחון זעיר מעל לבור ספיגה, במרחק כמה מטרים מהבית, ולא פעם נפגשנו שם עם נחשים, חולדות ועקרבים. האקוודוקט שבנו הטורקים כדי להוביל מים מכברי לעכו, היה חלק מהמשק, טיילנו עליו, הלכנו לאורכו. ליד רגבה היתה גם מחצבה שבה הטורקים חצבו חלק מאבני הבניה שלו.
ביתנו ברגבה, צילום חרדה כהן 1957
ליד דלת הבית , נעלי וכלי עבודה וארגז לחתול, צילום חארדה כהן 1957
כיון שקבוצת בנות גילי היתה זעירה למדנו בנהריה, שאליה נסענו באוטובוס ולעיתים בעגלה עם סוסה. בכתה ט' כשעברתי לתיכון רכבתי לא פעם על אופניים לבית הספר וחזרה.
זכינו לראות כיצד בונים את הגן הבהאי הקרוב לעכו. ראינו איך כובשים כבישים ואיך מתחילים את נגריית רגבה. במקום שיש היום קניון גדול ומכוער, קטפנו פטריות ואני אימצתי שם ינשוף עם כנף שבורה. בשדה למעלה, היכן שיש כיום בתים יפים, אספנו פלפל ירוק ובוטנים גם אנו הילדים בשעות עבודה משקיות, וגם כל המשק ב'גיוס' איסוף וקטיף. בסוף העממי הצטרפתי ל'מבצע ביעור בערות' וביליתי שעות רבות בהוראת עברית באוהלי 'מעברת כברי' ו'מעברת מעונה'.
אקודוקט ברגבה 1957, הדודה נתנה לי לצלם וזה אחד מצילומי הראשונים
בצילום למטה נראה האקוודוקט בשולי רגבה, אז מאחורי הלולים, וליד הכרמים וגידולי הטבק. כיום עומד שם בית הספר האזורי.
התחבורה היתה דלילה, ופעם ביום היתה רכבת, הלכנו ברגל לשבי ציון ושם טפסנו על הרכבת. לעיתים היינו שמים מטבעות לפני שהרכבת הגיעה כדי לקבל 'גרוש שטוח'.
'תחנת הרכבת' של שבי ציון 1957 , צילום חרדה כהן
ב-1958 עברנו לנהריה, סיימתי את התיכון ושרתתי בקצין העיר נהריה, שהיה אז בצריף בתוך חורשת האקליפטוסים, במקום שהיום בנויה העיריה. בתפקידי כ'סמלת סעד' , הגעתי לכל ישוב נידח, ולכל שכונה עזובה בגליל המערבי. התחבורה הציבורית היתה מועטה, כך שהלכתי הרבה בדרכים ובשבילים. רק פעם בחודש קבלתי 'נהג עם רכב', להגיע למקומות 'רחוקים'. פעמיים בשבוע הייתי יושבת ב'משרד בשוק עכו' = כעת האזור הבנוי מול תחנת אגד. תאון בבנין בלוקים לא מטויחים, תחת גג מפח גלי עם דלת אחת וצוהר בגובה הגג. שולחן עץ ושני כסאות. אגב עכו, בעיר העתיקה עוד זרם ביוב באמצע הרחוב והיו משפחות יהודיות שגרו בעיר העתיקה.
ב'שיכוני עכו' שליד גבעת נפוליון, היו מצד אחד עוד פחונים מהמעברה ומהצד השני בתים בנויים שהיו מחוסרי כתובת ונאלצתי לזהות בתים על פי מספרי-משרד השיכון [וכנראה שלא בנו את הבתים על פי סדר המספרים] תיאור החייל כגון "הבית ליד המכולת של …" או כל תיאור אחר. וסיפור חוויותי דאז שווה ספרון בפני עצמו.
לאחר מכן עברתי לחיפה, ולמעשה חיה בשוליים הדרומיים של הגליל המערבי, רואה חלקים ממנו בכל פעם שאני מרימה את עיני צפונה, לא תימה שאני מרגישה שזה ביתי ושחיי מעורבים בנופיו הנפלאים.
האקוודוקט ממבט דרומה, מעל גג מוזיאון הילדים בלוחמי הגיטאות
מבט מהרחבה מעל גג מוזיאון הילדים של לוחמי הגיטאות
איזה יופי. הידעת שגם אני צמחתי בגליל המערבי. כשהייתי תינוק הורי עברו לגור ליד בית קיי בנהריה. כשנתיים אח"כ עברנו לגור בשורת השיכונים ברח ' הכרמל בשכונת אוסישקין. אהבתי לעמוד שעות על המרפסת ולספור מכוניות (שורת השיכונים צופה עד היום על הכביש הראשי והשדה שבתוךך – שומו שמיים -עדיין נשאר כמות שהיה). ב-1969 עברנו לגור בבית – דומה לזה שלכם ברגבה – במושב בצת לרגלי רכס צור. שם במקלט גם חווינו את מלחמת יום הכיפורים. כנער למדתי בבית הספר החקלאי יד נתן שמצפון לעכו. עיבדתי את השדות מצפון לעיר, קטפתי בפרדסים והשתתפתי בנטיעת מטע האבוקדו שנמצא עד הביום בכניסה למכללת הגליל המערבי. ב"אפטר" נסעתי לסבתא בנהריה וסתם כך בערבים היינו צועדים לעכו. בקיץ היינו הולכים לחוף ארגמן (שכבר שנים סגור בגלל זיהום) ובחורף לאכול עוגת סברינה. חיפה הייתה הכרך הגדול. היינו מבלים בהדר, שאז היה איזור תוסס ונראה לי כמו ברודווי. אחרי שנים ארוכות של לימודים בירושלים חזרנו לפני שמונה שנים לחיפה, אבל הפעם לכרמל. כל פעם שהנוף מתבהר ואני רואה את רכס צור, אני יודע שאני בבית.
יוחאי , זה ממש מדהים. אני גרתי ברגבה מ1952-1958 ולמדתי בויצמן ואחר בכתה ט' בתיכון, ב1958 עברנו לנהריה וגרנו ברחוב הרצל 22 ליד פינת מרגוע. בית קיי נחשב פעם דרום נהריה !. כשלמדנו בעממי למדו עמנו כמה ילדים מבצת. ב1963 כבר עברתי לחיפה. אני עוד זוכרת ש'יד נתן' היה תחנה וטרינרית לטיפול בסוסים. ואחר התחילו שם בית ספר לטכנאי- מכונות חקלאיות, בצבא נהגתי להכנס דרך יד נתן לשיכוני עכו צפון! וה'טכנאים הצעירים ' שרקו לי כשעברתי. בכמה מהדוארים הקודמים כתבתי על הדר שהיתה פעם מהודרת, ואני השוויתי אותה לשאנז אליזה של הצפון!, החנויות היו נאות ובלילות זרחו חלונות הראוה היפים והאלגנטיים בשלל אורות. אני זוכרת שהתחילו לבנות את אוסישקין , ועוד טיילו שם עיזים על הגבעה . אז גם אתה מעורב גליל מערבי. איזה יופי. מרים
הזיכרונות שלך מפתיעים אותי כל פעם מחדש ברמת הפרטים הכי קטנטנים שאת זוכרת. יש לך זיכרון מופלא.
תודה, אילה . אני סבורה שזו הסקרנות שגם משמרת את הזכרון. מרים
סיפור מרתק של קליטה במדינה בראשית דרכה, חשוב מאד לתעד את קורות האנשים❤️
ברוך הבא לבלוג אבי. ותודה רבה על תגובתך. מרים