היום כולם יודעים שיש למחזר כל מה שרק אפשר, כדי שלא נהפוך את הסביבה לפח אשפה גדול וכדי שלא נהרוס את הטבע שמזין אותנו. פה ושם אני שומעת גם מאנשים שהם בעד מיחזור וגם כאלה שחושבים שזה מיותר ולא נחוץ, ויש גם הטוענים שפעם לא מיחזרו וכעת הכל ממוחזר. אז מדי פעם אני מנסה להסביר לאנשים שפעם זרקו פחות. שבגדים עברו מדור לדור ותוקנו עד שלא היו שמישים. שרהיטים שימשו את האנשים שירשו את בתי הוריהם, כמו גם כלי עבודה. פעם אפילו כתבו בצוואות למי מורישים את מעיל החורף החם , או את המזרון הנהדר , איזה קערה או סיר מהמטבח יעבור למי מהצאצאים או החברים, הכל נמסר לאחרים או מוחזר.
אני שומעת וקוראת כיום על אנשים, שמוכנים להמשיך עבודות יד שלא סוימו על יד נשים או גברים שנפטרו ובני משפחתם רוצים שמישהו יסיים את היצירה, כדי שתהפוך לזכרון של האנשים האהובים. במשך השנים גם אני קבלתי לא פעם בקשות, לסיים או לתקן סריג שנותר אחרי קרובה אהובה. לא תמיד יכלתי לעזור, כשיכלתי עזרתי.
אחד הספרים המענינים ביותר שקראתי בענין זה הוא On Mending' by Celia Pym' היא מספרת את סיפורם של הסריגים השונים שהביאו לה לתיקון, ועל האנשים שסרגו אותם. מה שמייחד את התיקונים שלה, שבניגוד לכל המתקנים שהכרתי עד כה שממש שיחזרו את הסריג, כך שהתיקון לא יראה לעין, סליה פים מתקנת בכוונה בחוטים בצבע שונה מהמקור ככה שהתיקון יראה ויובלט. ככה הסריג בעצם נלבש כמעין מצבה ליוצר/ או היוצרת. ואנו יכולים לראות איזה חלק נעשה על ידי הנפטר האהוב ואיזה חלק משופץ. כשראיתי את התמונות בספר בפעם הראשונה , נזכרתי בשיחזור עתיקות, שבהם כאשר משחזרים קירות , מסמנים תמיד קו צבעוני המבדיל בין החלק שנותר שלם לבין החלק המשוחזר.
יש כמובן גם מקרים שבהם רוצים לשמור ולהשתמש בבגד המקורי אך לא רוצים או לא יכולים ללבוש אותו. בבגדים תפורים זה די קל, פשוט מפרקים את הבגד לחלקים ומוסיפים אותם לחלקים מבגדים שונים. או גוזרים ממנו טלאים שתופרים על בגד אחר. אני הכנסתי למעיל טלאים שלי קטעי בד שגזרתי ממכנס קצר שקנתה לי הדודה גולדה של אמי ב-1959, בחופשה שביליתי עמה בקנוקה בבלגיה. אני לבשתי את המכנס כמה שנים אחריי לבשה אותם בתי. אחרי כמה שנים נתתי את מחצית המכנס לחברתי אמנית הטלאים לינדה בר און לשילוב ביצירה שלה. ומחצית חתכתי לקטעים שנכנסו למעיל. יש בידי עוד חלק ממעיל צמר שקבלתי מהדודה קורי של אבי ב-1959 בהולנד. לבשתי את המעיל כמה וכמה שנים, אחר כך עבר לבתי אחר כך הפכתי אותו לאפודה שהיא לבשה ואחר כך שמרתי וכעת סוף סוף הבנתי מה אני רוצה לעשות מהשארית הזו.
קטע מהמכנס הקצר שקבלתי מהדודה גולדה
קרובה שלי תפרה מבגדי אביה, שקיות לעצמה ולילדיה. אני קוראת על אנשים שתופרים דובים או כריות מבגדי יקיריהם. ולבת תפרתי כיסוי לקיר ולבן שמיכה קלה שבהם שילבתי כל מיני קטעים שהיו שייכים לאמי ז"ל, לחמתי ז"ל ואף לאבי החורג ז"ל.
בתערוכה 'בדים זוכרים' הצגתי אלבום מבד, ועל דפיו רקמתי או תפרתי מפיות שנוצרו על ידי קרובות או חברות של אמי או חברות של חמתי, לפני השואה ובדרך כלשהי הגיעו אלי. בכל דף רקמתי את פרטי היוצרת של המפית או הרקמה שתפרתי על הדף. בתערוכה הצגתי גם מפת שולחן רקומה שסבתי יצרה שנים לפני השואה. בזמן שהיא הייתה במחנה הריכוז טריזנשדט, שכנות 'שמרו' על המפה, אחרי ששבה לביתה השכנה השיבה לה את המפה ואז סבתי בקשה מכל מבקר/ת לחתום על המפה והיא רקמה על החתימות בחוטי תפירה צבעוניים. את המפה של סבתא הצגתי כפריט אמנותי תחת שמה. שני הפריטים האלו נמצאים כיום ב'אוסף של מוזיאון לוחמי הגיטאות'. אמנים אחרים בתערוכה השתמשו בממחטות או קטעי בד שירשו.
הרושם שלי הוא שפחות ממחזרים פריטים סרוגים מאשר בבדים ארוגים כזכרון, עם זאת ראיתי צילומים של אשה שקרעה את בגדי הנפטר בן משפחתה לפסים דקים וסרגה מהם דובים קטנים לכל הנכדים. זה קורה כנראה היות וקשה יותר ליצורעם קטעים סרוגים, שעלולים להיפרם אם לא נוקטים באמצעי זהירות ששומרים עליהם.
לי הזדמן למחזר חולצת קיץ שאמי סרגה לעצמה בדוגמת תחרה יפה. גם בגלל המידות וגם בגלל קושי
חולצת אמי ז"ל שהפכתי לתיק
רגשי, לא יכלתי ולא רציתי ללבוש אותה. רציתי מאד לשמרה. יום אחד עלה בדעתי להפוך אותה לתיק שיחזיק את חוטי הכותנה. הפכתי אותה פנים החוצה, תפרתי במכונה את האימרה של הגב לחלק הקדמי הפכתי אותה. קיפלתי חלק מהכתפיים כדי שתהפוכנה לידיות נוחות. מילאתי בחוטים. וככה החולצה הפכה לזכרון.
על ידי כיפול כתף החולצה יצרתי ידית נוחה
