הסיפור נכתב במקורו בהולנדית, אי לכך יש כמה הסברים שיראו אולי לקורא הישראלי מיותרים.
היות ובישראל יש גיוס חובה גם לנשים היה זה לגמרי טבעי שאקרא על ידי הצבא לבדיקות רפואיות כאשר מלאו לי 17 [1960]. הודיעו לי שבגלל קדחת השיגרון בה לקיתי שנה לפני כן, אקבל דיחוי מהצבא עד שאחלים לחלוטין. כך שכאשר לאחר בחינות הבגרות התגייסו כל חבריי לכתה החלטתי ללמוד שנה באוניברסיטה העברית בירושלים. בעצם רציתי ללמוד 'ריפוי בעיסוק', אבל לא יכלתי כי היה עליך להיות בגיל 20 כדי להתקבל. אז לקחתי את הבחירה השניה שלי: היסטוריה ומדע המדינה. שני המקצועות היו מאד מעניינים ופתחו לפני דלתות רבות לרווחה.
שכרתי חדר אצל זוג, שאמרו שיסתפקו בקצת פחות שכר דירה כי הסכמתי לעזור בטיפול בתינוקם שאך זה נולד. כמו כן מצאתי 'קצת פרנסה' בחנות סריגה שבה חיפשו מישהי שתתפור את חלקי הסוודרים שסרגו הלקוחות לסוודר שלם.
למזלי היו לאמי גם כמה חברות טובות בירושלים, שאותן יכלתי לבקר בשבתות כאשר לא נסעתי הביתה לנהריה שם גרו אמי, אבי החורג וחברי דאז–בעלי לעתיד. רק לאנשים מועטים היה אז טלפון, לכן התכתבנו הרבה במכתבים ובגלויות.
היה די קשה לנסוע אז, ביום ראשון ב5.45 בבוקר, עליתי על רכבת בנהריה שהגיעה בשעה 11.00 לירושלים וזה רק אם הכל הלך כשורה, לפעמים לא יכלנו לרדת מהרכבת כי 'חייל ירדני שהשתגע' [כך קראו לזה אז], התחיל לירות מחומת העיר העתיקה לכיוון תחנת הרכבת. גם בבית צפפה שם נסעה הרכבת ממש צמוד לגבול, ירו מדי פעם על הרכבת או 'סתם' זרקו אבנים.
לאחר שנה נבדקתי שנית והרופא החליט שאני כבר כשרה לשירות וככה התגייסתי בגיל 19, היות ואני בת יחידה סודר לי שירות קל"ב. כעת עלי לקפוץ לפרט צדדי, עוד בגיל 13 התחלתי ללמד עולים בגליל המערבי עברית, במסגרת מבצע עם השם הנוראי 'ביעור בערות'. חברת ילדות טובה של אמי הייתה נעמי כהן–בונה, שהייתה ממקימות 'שירות המבחן לנוער'. באזכרה שלה, הרב מנחם פרוש סיפר שהיא הייתה בעלת תעודת קצין מבחן ללנוער מספר 1 בארץ. היא נהגה לפעמים לקחת אותי אתה ונעזרה בי ליצור קשרים עם נערות צעירות במצוקה, ככה למדתי להכיר את המערכת. ולכן כאשר התגייסתי שאלו אם ארצה להיות סמלת סעד בקצין העיר נהריה.
כאשר כתבתי לאבי וקרובים אחרים באירופה שאני מתגייסת כמו צעירים אחרים בישראל, קבלתי בתשובה מכתב כועס מאבי שכתב:"מה פתאום את מתכוונת להתגייס לצבא? הרי את לא חייבת לעשות זאת !", גם אמי קבלה ממנו מכתב נזעם לגבי הגיוס. אמי ואני השבנו לו שזו לא רק חובה אלא גם הצורה הנכונה שבה אדם צעיר יכול לעשות משהו עבור המדינה והחברה, שוב הגיעה תשובה נזעמת, הוא חשב שזה טפשי "כי כל אחד יודע שבנות לא מסוגלות להיות חיילות".
ככה הגעתי למשרד קצין העיר נהריה, שם שרתו עוד שתי חיילות, אחת מהן הייתה בת כתה שלי לשעבר, שאמה נפטרה והיא הייתה יוצאת כל יום לבשל ולאכול ארוחת צהריים עם שתי אחיותיה הקטנות ממנה והיא גם לא יכלה אף פעם לעשות תורנות ערב. הנערה השניה הייתה המדפיסה שלנו במכונת הכתיבה. היתה לנו מכונת כתיבה ענקית מיושנת ממתכת, שעליה הדפיסו את כל התכתובות עם נייר פחם להעתקה של עוד שני העתקים. הכנו גם סטנסילים של שאלונים שהיה עלינו לשאול אנשים.
קצין העיר הינו המקשר בין האזרחים לצבא. כאשר חייל חלה בשהותו בבית, שלחנו אותו לרופא אזרחי, שהיה מוסמך לתת לחיילים אישור שהייה בבית שנקרא ג' באותה תקופה. בנהריה, הרופא המורשה מטעם הצבא הייה רופא נשים, מה שלעיתים הביך חיילים צעירים שישבו בחדר ההמתנה שלו. אם החייל חשב או ידע שעקב שירותו חסרה למשפחתו הכנסה, היה זה מתפקידו של משרד קצין העיר לבדוק את הדבר. לאחר קבלת הבקשה, ערכנו ביקור בית אצל המשפחה, ופנינו אל העירייה או הרשות המקומית ואל שירותי הרווחה [שאז עדיין נקראו שירותי הסעד]. אם נמצא שהמשפחה זקוקה לעזרה, הייתה ועדה שבחנה האם המשפחה זקוקה לעזרה כספית חודשית קבועה או האם יש לאפשר לחייל לקבל חופשה של חודשיים שלושה שבהן יוכל לעבוד ולעזור למשפחתו. במקרים שבהם חיילים לא כתבו הביתה [טלפונים אפילו קוויים היו מאד נדירים אז] היו ההורים באים אלינו להתלונן על כך, אנו טלפנו למפקד של החייל כדי לברר מה שלומו ולבקש שהחייל יואיל לכתוב להוריו. קצין העיר היה גם עוזר להשיג קשר עם החייל במידה ומשפחתו הייתה צריכה להודיע לו משהו דחוף. אם חס ושלום קרתה תאונה לחייל נהגנו ללכת למשפחה ולהודיע לה.
כמו שציינתי היו רק מעט משפחות עם טלפונים. ברחוב שבו גרתי היו יותר מ70 בתים ורק 3 טלפונים, אם קצין העיר היה זקוק לי הוא היה מטלפן למישהו שגר במרחק 20 בתים ממני, שם גר עובד של הדואר שהיה לו טלפון, האיש היה מגיע לביתי ואומר לי שקצין העיר חיפש אותי בטלפון ואני רצתי לבית שלו לקבל את השיחה.
החלק הארי של עבודתי היה ביקורי משפחות אשר היו זקוקות לתמיכה כספית. קבלתי את בקשת החייל והלכתי לבקר את המשפחה. כמובן אם זה היה בנהריה זה היה קל ופשוט הלכתי ברגל. אבל היות וכל הגליל המערבי היה באיזור של קצין העיר נהריה, מגבול הלבנון בצפון עד איזור מירון במזרח וכל האיזור שסביב עכו, נסעתי הרבה באוטובוסים, אם היה קו אוטבוס שהגיע למקום שאליו הייתי צריכה להגיע. היו מקומות שאליהם הגיע האוטובוס רק 3-2 פעמים ביום, וכך היה עלי גם לנסוע הרבה ב'טרמפים' ולעיתים פשוט הלכתי מרחקים גדולים ברגל. בתפן הייתה מעברה והיה לי הסכם עם נהג האוטובוס שהוריד אותי בתפן שכאשר הוא חוזר מהסיבוב בכפרים, הוא מצפצף לי שארד והיו פעמים שחיכה לי כדי שלא אצטרך להישאר שם. היות והסתובבתי הרבה בדרכים הגשתי בקשה לקבל מעיל גשם. זאת הייתה בעיה כי הסתבר שאין תקן למעיל גשם צבאי. בגלל שבתיק שלי היה כתוב שהתגייסתי אחרי מחלת פרקים, השתדלו מאד, חיפשו פה ושם ובסוף קבלתי מעיל גשם גברי שמאד דמה למעיל הגשם אותו לבש שרלוק הולמס בסרטים. חברותי ואני התלוצצנו שזה ודאי מעיל שנותר בארון כלשהו מאז ימי המנדט הבריטי. קבלתי גם אישור בכתב שמותר לי ללבוש את המעיל, כדי להראות לאנשי המשטרה הצבאית שמותר לי ללבוש אותו.
כאשר היו לי מספיק פניות לעזרה מבנים למשפחות שגרו בישובים קטנים ומרוחקים, קבלתי בערך פעם בחודש רכב צבאי עם נהג, כדי לעשות ביקורי בית. זו תמיד הייתה הפתעה איזה רכב קבלתי, כי הם שלחו לי מה שהיה פנוי ממשימות אחרות, פעם זה היה ג'יפ, פעם אחרת משאית. אני תמיד הכנתי כריכים ותרמוס עם תה, עבור הנהג ועבורי וככה השתדלנו לעשות כמה שיותר ביקורי בית. לפעמים לא מצאנו אף אחד בבית, אז הייתי משאירה הודעה שבקרתי ושאני מבקשת מהם לבוא אלי למשרד קצין העיר בנהריה או למשרדון שהיה לנו בשוק בעכו. שם ישבתי פעמיים בשבוע בחדרון קטן בנוי מבלוקים, עם דלת אך בלי חלון מלבד פתח איוורור זעיר בגג, בלי חימום או מאוורר, הריהוט היחידי היה שולחן ושני כסאות. כיוון שבימים כאלו הייתי בתנועה מתמדת סיגלתי לי קניית 'ארוחת צהריים' פיתה עם ציפס ובקבוקון מיץ.
אחרי שדברתי עם המשפחה, הלכתי לכל מיני מוסדות סוציאליים, רופאים, לשכת העבודה וכדומה, כדי לקבל תמונה מלאה של מצב המשפחה. מן הרשויות השונות שמעתי לעיתים :"שכבר נתנו דו"ח על המשפחה ! למה שוב כעת? " מכך הבנתי שהיו משפחות שכבר הגישו בקשות לעזרה בשנים קודמות, ושבן או בת בוגרים יותר כבר היו חיילים וכן מצאתי שלפעמים המבקשים הקודמים קבלו שיחרור מוקדם כדי לעזור למשפחה. כאשר שאלתי את המשפחה מדוע האח או האחות הבוגרים יותר שלא מזמן קבלו שחרור מוקדם, אינם תומכים במשפחה, נאמר לי ש'כעת הם צריכים לעבוד למען עתידם', או ש'הם לא מצאו עבודה בגלל שלא היתה להם השכלה מתאימה'.
החלטתי שעלי לשוחח עם קצין העיר על כמה תיקונים בשיטת העבודה שלנו. ראשית שיטת התיוק שלנו הייתה על פי מספר הזיהוי של החיל, כך שלא הייתה לנו אפשרות לדעת על בעיות סוציאליות קודמות של המשפחה. אמרתי לו שלדעתי עלינו לפתוח תיקיות על פי שמות המשפחה של החיילים וככה יהיו לנו רישומים של כל המשפחה ביחד. שנית הצעתי לו שנפנה למשרד העבודה לבקש שיפתחו כמה קורסים כדי שלפחות לחלק מהחיילים יהיו מיומנוית מקצועיות, שלחו אותי לשוחח עם ראש המחלקה הסוציאלית בעיר יותר גדולה שמאד התלהב מהרעיון שלי .יחד עם שתי החיילות ששרתו אתי הפכנו את כל התיקיות למשפחתיות וממשרד העבודה קבלנו רשות להפנות חיילים לקורסים מקצועיים.
במשך השרות ובגלל הנסיעות ברחבי הגליל המערבי למדתי להכירו היטב. ראשית ידעתי בעל פה את כל קווי האוטובוסים וזמני הנסיעות שלהם. למדתי להכיר גם את זמני הנסיעות של משאיות הספקים של חברות שונות, כמו עלית ותנובה, כדי שאוכל לקחת עמן טרמפ. היום אנשים לא יאמינו, אבל באותה תקופה היו רוב הכבישים באיזור שכעת פקוקים במכוניות, ריקים במשך שעות. על הכביש שבין עכו לצפת חיכיתי לעיתים יותר משעה מבלי לראות מכונית, אדם, כבשה או תרנגולת. לכן תמיד לקחתי אתי חומר קריאה או רקמה בתיק.
התיק!! כן התיק הזה. באותה התקופה היה לנו תיק תיקני כבד מאד, כחול כהה מרובע, אפשר היה להכניס אליו בכל מכל, הנעליים הצבאיות היו איומות, מרובעות מיושנות לזמנן, והן זכו לכינוי 'נעלי גולדה'. אני לא ממש זוכרת האם נקראו כך על שם גולדה מאיר [שבעצמה נעלה סוג כזה של נעליים] או על שם מפקדת כלשהי בצבא? אבל הנעליים הללו נשארו יבשות בחורף ולא הכניסו גשם ובקיץ לא שחררו זיעה החוצה. חבשתי כומתה, שנראתה כמו פיתה, היה צריך לגהץ אותה, כך שיהיה לה קיפול חד אחד שנמשך כלפי מעלה ואז היה צריך לחבוש אותה מהעין הימנית אחורה. השיער היה צריך להיות אסוף 10 ס"מ מעל הצווארון הנוקשה כקרש, שאותו עימלנו עם עמילן קמח. הבנות שהתגייסו שנה אחרינו כבר קיבלו כובע הרבה יותר יפה וגם הרבה יותר נוח לחבישה על הראש.
בתקופת הטירונות קבלנו פיזמות כותנה וורודות וגדולות מימדים, לימים כשהפכתי לאם תפרתי ממנה שתי כותנות לילה חמודות לבתי.
התפקיד הכי קשה שלי היה להודיע למשפחות שבנם או בתם נהרג בתאונה. ואחר כך לארגן את הלוויה הצבאית. הייתי גם צריכה לשלוח הרבה משפחות לבתי החולים כאשר בנם נפצע, ואז לקוות שהכל יסתדר. אחת ההודעות הקשות, הייתה אירגון לוויה לבן כתתי לשעבר.
הקשרים שלי עם המשפחות הביאו לכך שלמדתי המון על המסורות השונות. הגעתי למשפחות בהן האב לא רצה לדבר אתי כי אני אשה, אבל כאשר הבינו שאין להם ברירה אלא לדבר אתי, אז האב היה מתישב עם גבו אלי, כדי שישיב לי מבלי שיצטרך לראות אותי.
השכונות בעכו היו חוויה בפני עצמה. הכתובות נכתבו לרוב כך: בלוק פלוני, דירה אלמונית ולפעמים הוסיפו שם של רחוב. מהר מאד גיליתי שהיו מספרי בלוקים של אגף או משרד השיכון והיו מספרים נוספים שאף פעם לא זיהיתי מי נתן אותם. הכי גרוע הייה שמספרי הבלוקים לא היו עוקבים, אני כבר שמחתי אם קבלתי את שם השכונה, אבל רק לעיתים היו שמות רחובות. לבסוף הלכתי לעיריית עכו, בקשתי את מפת העיר, והתחלתי לסמן עליה לאיזה רחוב מתאים מספרו של כל בלוק.
יום אחד הגעתי לכתובת מסוימת, הקשתי בדלת ושמעתי צרחה, הקשתי שנית יותר חזק, הדלת נפתחה מישהו משך אותי פנימה וסגר את הדלת. מצאתי את עצמי בתוך חדר מלא עשן שמייד גרם לי להתקפת שיעולים. נאמר לי לשתוק, הסתבר שהאמא חולה, ושהגעתי באמצע טקס כלשהו שבו מנסים לגרש את 'שד הבטן'. בביקור בית אחר, שמתי לב שמתחת למיטת האב נמצא משהו שקשור בשרשרת, לקח לי כמה דקות לקלוט שזה ילד ולא כלב. שאלתי מדוע הילד קשור בשרשרת, והסבירו לי שהילד הוא 'אידיוט'.
זכרון אחר, נערה באה למשרד קצין העיר ובקשה שנברר עבורה מה שלום החבר החייל שלה שלא שמעה ממנו, בשיחה הסתבר שאין לה הורים, שהיא אומצה למעשה על ידי הורי החבר שלה ושהיא כעת בהריון ממנו. ביררנו את כל הענין עם הרשויות, שוחחנו עם הנערה ולבסוף גם ארגנו להם על פי בקשת הזוג הצעיר את החתונה.
חיילים שלא סיימו בגרות, או כאלה שלא סיימו בית ספר יסודי, נשלחו על חשבון הצבא להשלמת לימודיהם. הם סיפרו לנו על התקדמותם בלימודים ותמיד שמחו בהצלחתם ללמוד. לעיתים ארע שאחרי שבעקבות הבדיקה שלנו משפחה קבלה את הסעד, אבי המשפחה השתמש בכסף לקניית סמים או אלכוהול. אם החייל או אמו באו להתלונן, ניסינו לסדר דרך הרשויות המקומיות שהכסף יועבר בצורה שונה ככה שיתר בני המשפחה יוכלו להשתמש בו.
אחת החוויות המענינות והמופלאות ביותר שלי היה ענין השמות, לפעמים אי אפשר היה להבין מהו השם הפרטי של החייל או מהו שם המשפחה. היו אנשים שהגיעו מתרבויות שבהן היה מקובל לתת לילדים שמות של דמויות מנהיגים, או אנשים חשובים כלשהם. ככה היו למשל משפחות שעלו מעירק שבהן נתנו לאחד מהבנים הבוגרים את השם ג'ורג' על שם המלך הבריטי ג'ורג' החמישי, בעוד הילדים היותר צעירים נקראו וייצמן, גולדה, בן גוריון ומשה דיין.
בכמה מהמושבים גרו משפחות מעולי תימן, שבהן אבי המשפחה עלה ארצה עם שתי נשים. עם העלייה ארצה ניתנה האפשרות לאשה השניה להתגרש אם היא רצתה. היו כאלו שבחרו לא לעשות זאת. אשה אחת שחיה בנישואים ביגמיים כאלה, ניסתה לשכנע אותי שהמצב הזה נוח לה מאד, היא יוצאת לעבודה, כי היא לא אוהבת לבשל והאשה השניה שכן אוהבת לבשל דואגת לכל הילדים.
באחד מהמושבים היו לרוב המשפחות אותם שמות משפחה, מלבד שלוש משפחות שקראו להן כהן. כדי לסבך את הענין עוד יותר לחלק מהחיילים שעבורם נעשתה בדיקת הסעד, היו אותם שמות פרטיים, לעיתים היו חיילים ששמם היה זהה לשם האב שלהם, אז התרגלתי לשאול את שמות כל האחים והאחיות כדי למצוא את המשפחה שאליה הייתי אמורה להגיע.
גיליתי גם תופעה מאד מוזרה, מסמכי משפחות שבהן כל בני המשפחה נולדו כביכול באותו התאריך שנת 1943. קודם חשבתי שזו שגיאה כלשהי, בירור במשרדי הפנים, משרדי העליה ועוד מקומות העלה את הסיפור הבא, שהיות והיו הרבה אנשים שלא ידעו את שנת הולדתם הלועזית , ניתן מעין קוד שיסמל את העובדה שלאנשים אלו אין תעודה עם תאריך לידתם. באופן אישי זה שעשע אותי כי אני עצמי אכן נולדתי בשנה זו.
כמו כן נתקלתי בתופעה המופלאה בעיני, שגברים ילידי תימן יודעים לקרוא ספר מכל הכיוונים, לשאלותיי הוסבר לי שלמורי בחדר היה רק ספר תורה אחד והבנים ישבו סביבו במעגל וכך למדו לקרוא מכל הכיוונים. על התכונה הזו ממש קינאתי בהם.
החיילות ששירתו בישובי העולים כמורות, באו אלינו למשרד לקבלת שירותים שונים. בביקוריי בישובים הללו קרה לא פעם שברגע שהילדים ראו אותי נכנסת לישוב עם מדים התחילו לקרא :'הנה באה המורה'!!
מדי פעם קבלנו הודעה שחייל כלשהו לא חזר לבסיס מהחופשה שלו, היות והכרתי היטב את הישובים, השכונות, המשפחות והכתובות שלהן, התבקשתי לעיתים על ידי השוטרים הצבאיים להצטרף אליהם כדי לראות מה קרה לחייל. הם גם סברו שנוכחותי תמנע אלימות מיותרת. אכן ברוב המקרים הענין הסתדר בכך שאני ניהלתי שיחה ארוכה עם החייל ועם משפחתו ויחד ניסינו לפתור את הבעיות . אבל קרה גם שנאלצנו לחפש את החייל, וככה יצא שיום אחד ביליתי 3 שעות על גג כדי לבקש מהחייל שירד אתי מהגג ולא יקפוץ.
למזלי ידיעת השפות שלי הייתה מאד מועילה, הרבה מהאבות והאמהות לא ידעו עברית וכך יצא שמעט מאד המילים שהבנתי בלדינו, יידיש וערבית והרבה יותר מילים שידעתי בגרמנית ואנגלית ואחרונה חביבה 'שפת ידיים' וסימנים היו מאד שימושיים. כל האמהות חשבו שאני רזה מדי, למרות שהיה להם מעט, תמיד נעלבו אם לא הסכמתי להתכבד בטעימה ממשהו או כפית ממשהו נוסף. הקשבתי לסיפורים מפעם, בגולה. אנשים סיפרו על מה שהשאירו מאחור, הדברים הטובים והרעים, אחדים דברו על הרכוש שלהם. אחרים ספרו כיצד שכניהם הלא יהודים מררו את חייהם. שמעתי על חויותיהם בזמן השואה, על הפרהוד [הפוגרום העירקי ב1 וב2 ביוני 1941 ] על ילדים לרוב ילדות, שנחטפו בארצות מוסלמיות. שמעתי ממשפחות שילדיהן הבוגרים בעלי החינוך הגבוה נשארו בצרפת בעוד ההורים הפחות מלומדים וילדיהם הצעירים עלו לישראל. פגשתי אנשים שבאו מכפרים נידחים במזרח אירופה או מהרי האטלס שלא היו להם מים זורמים בבתיהם.
אני חושבת שזמן השירות שלי בצבא הייתה תקופה מאד משמעותית עבורי כישראלית.למדתי שהסקרנות הטבעית שלי לאנשים גם כאלה שחושבים אחרת ממני, עוזרת להם לספר לי את הסיפור שלהם. הפכתי להיות יותר מודעת לכך שאני אוהבת אנשים ואת סיפוריהם. גיליתי את הקבוצות השונות המרכיבות את חיינו המשותפים. אנחנו הרי עם מגוון עם המוני אנשים מעניינים, כל שעליך לעשות זה רק להקשיב כדי לגלות זאת. השירות נתן לי הרבה בטחון עצמי, למדתי שכל אדם יכול להשתנות וללמוד בחיים מאחרים ומעצמו.
את הסיפור כתבתי כעת מחדש, הסיפור נכתב במקורו בהולנדית , בפברואר 2009, על פי בקשתה של מיני מוק ז"ל שגם ערכה את הטקסט ההולנדי. הסיפור הופיע בעיתון איטרנטי Amierà
2e jaargang, nr. 1 juni 2009/ siwan-tammoez 5769
מרתק. יש לך זיכרון מופלא
תודה רבה אילה, על המחמאה. קודם כל כתבתי את זה כבר לפני כמה שנים, אבל אני מודה שברוך השם עדיין זיכרוני פעיל. מרים
תענוג לקרוא 🙂
כמה זמן היה השרות הצבאי בזמנך? נשמע שאספת חוויות רבות.
תודה על המחמאה. בזמננו בנות שרתו קרוב לשנתיים, היו תזוזות בשנתונים שונים, בין 20 חודשים ל24, בכל תקופה בחיים אנו אוספים חוויות.