נכתב ב יוני -2008 לעיתון אינטרנט בהולנדית
לפני כ-20 שנה שבתי לבקר בהולנד, לאחר שלא בקרתי שם כ7-5 שנים. התארחתי אצל דודה באמסטרדם, 2 לילות ובאור היום הלכתי העירה. ידעתי היכן תחנת החשמלית, עמדתי שם וציפיתי, חשמלית אחר חשמלית הגיעה, עצרה אך הדלתות לא נפתחו, והן המשיכו בדרכן. רק כשהגיעה עוד אשה לתחנה, ראיתי שעליך ללחוץ בעצמך על כפתור כדי שהדלת תפתח. כאשר עליתי על החשמלית, לא ידעתי כמה עלי לשלם, כך ששאלתי את הנהג בהולנדית מה הסכום:” מה את עושה את עצמך?",צחק בפני"את יודעת טוב מאד כמה עולה הנסיעה באיזור שלך ! “. לא עזרו לי הסבריי שאין לי שום מושג על מה הוא מדבר, שאני באה מארץ אחרת, לדבריו לא היה זה מתפקידו. אשה נחמדה הסבירה לי את שיטת התשלום. כאשר עליתי על החשמלית למחרת, דברתי באנגלית עם הנהג והוא הטיב לעזור.
אף פעם לא ניהלתי מטבח 'כשר למהדרין', אבל גם אף פעם לא אכלתי בשר לא כשר או חלב ביחד עם בשר, כך שהופתעתי כאשר קרובת משפחה שלי בהולנד הניחה פרוסת חזיר על צלחתי. כאשר אמרתי לה בנימוס רב, שאני לא אוכלת את זה, המארחת שלי התרגזה מאד:” אל תהיי כזאת מפגרת, תאכלי, אלו סתם שטויות". לא אכלתי את זה וקבלתי על הראש, כבר הייתי אז מעל גיל 40. מספר שנים אחרי זה הייתי לצמחונית, אותה המארחת חשבה שזה נפלא, והתאמצה מאד להכין לי ארוחה צמחונית טעימה. לא התאפקתי ושאלתיה מדוע לא כיבדה [בעבר] את ה'דיאטה' הכשרה שלי, אבל כן את הצמחונות, :” נו, מה?” אמרה:” זה הרי דבר שונה לגמרי".
אני מדברת הולנדית, אבל למעשה למדתי רק 4.5 חודשים בכיתה א' בבית הספר "ראש פינה" באמסטרדם. אינני יודעת מדוע אך לפני זה הייתי בגן ילדים 'קתולי', אבל אני זוכרת היטב, שכל הילדים הכינו בעזרת הנזירות מעין בסיס לנר לכבוד חג המולד, הם גזרו צלב מקרטון שעליו הדביקו את הנר. כאשר רציתי לגזור את הקרטון כמו שאר הילדים, אמרה הנזירה שלי אסור לעשות זאת כי אני יהודיה, כאשר שאלתי מה זה, קראו לי חוצפנית ונשלחתי החוצה, לארגז החול שכמנהג המקום היה מכוסה כנגד הגשם. נאלצתי לעמוד על גג הפח של ארגז החול, בעיד ילדי הגן צופים מהחלונות ומצביעים 'הנה יהודיה'. לעומת זאת, כן היה עלי לשיר את 'אוה מריה' עם יתר הילדים.
הגעתי לישראל, בספטמבר 1950, שבוע לאחר ה'שלג הגדול', שכיסה את כל המדינה במשך שבוע . “כמה חבל..” אמרו האנשים: " שלא הגעתם שבוע אחד יותר מוקדם, אז הייתם חווים את השלג!!!”. לנו הוא לא ממש חסר.
נסענו לקבוץ 'חוליות =שדה נחמיה', ששם גרו ידידיה של אמי מתקופת הפליטות בשוויץ. ב'חוליות' היו די הרבה דוברי הולנדית, אבל אני למדתי חיש מהר עברית ולאחר זמן לא השמעתי אף מילה הולנדית, אך הבנתי הכל. למשפחתי שלחתי מכתבונים קצרים שבהם כתבתי את התנועות הלועזיות, מתחת לעיצורים כאילו היו סימני הניקוד כמו שלמדתי בעברית. סבתי באה פעם אחת לביקור, ומלבד זה לא היה לי שום קשרממשי עם בני המשפחה בהולנד, רק גלויות ומכתבים.
קבלתי שם חדש. מריון לא היה 'מספיק' עברי= הפכתי למרים. טרגדיה לאמי שאיבדה את אחיותיה ולאת מהן קראו מרים, אז היא קראה לי 'את'.
הילדים בקבוצתי הבטיחו לי שכאשר אוהב חלווה וזיתים, אז אהיה לצברית אמיתית. היו אלו שנות הצנע, ילדים 'רזים' קבלו 'צלוחית' [שגודלה היה כגודל פקקי הפלסטיק של בקבוקי המיץ של היום] עם שמנת. ילדים שסבלו מכאבי בטן מרוב זלילת תפוזים, קבלו פרי 'חדש' מיוחד במינו – 'תפוח עץ'. באותה התקופה קטפו בחוליות את ביכורי הפירות מהעצים שזה לא מכבר יובאו ארצה, עצים של תפוחי עץ ירוקים. נזכרתי אז שכאשר 'סתמתי' את קיבתי בהולנד עם תפוחי עץ, קבלתי פרי מיוחד רפואי 'תפוח זהב'.
אמי תפרה עבורי עוד בהולנד כמה בגדים חדשים, מכנסיים ארוכים ואפודה מקורדרוי. סבא, שלו היה מפעל למטריות ב'פנלו'(Venlo) תפר עבורי, מעילון כסוף קטן , מבד מצנחים שקבל לעשיית מטריות. בקיבוץ הפכו בגדים אלו ל'בגדים היפים', של כל אחד מבני או בנות קבוצתי שנסע לעיר הגדולה. כל פריט לבוש של הקבוצה התקבל בקריאות צהלה. פעם אחת קבלנו, כל הילדים מכנסי חקי ארוכים חדשים, בצעקות שמחה ואושר רצנו בכל שבילי הקבוץ.
טיילנו על גדות הירדן. ראינו את הבנים הבוגרים מאתנו דגים וקופצים אל תוך המים. בחורף קטפנו נרקיסים. הגבול הסורי היה קרוב מאד, מדי כמה חודשים, טס לו מטוס סורי קטן 'פרימוס', כה קרוב מעלינו שיכלנו לראות את פני הטיס, אנו רצנו אל תעלה חפורה באדמה בצורת Z אנגלית. מורתנו , הקריאה לנו מתוך ספר 'אוהל הדוד תום ' עד שהסתיים ה'אירוע'.לפעמים כשלא היה מטוס סורי הרבה זמן, שאלנו מתי נשמע עוד פרק מהספר.
אמי נישאה שוב ל'הולנדי' אחר וכך שמעתי המון הולנדית, אבל תמיד השבתי בעברית.
מ'חוליות' עברנו למושב השיתופי 'רגבה', שבו משקי הבית הינם פרטיים, אבל העבודה הינה שיתופית כמו בקבוץ. גם ברגבה גרו הרבה הולנדים לשעבר, ביניהם אלישבע אורבך חברת ילדות של אמי. בשנים הראשונות, בגלל המחסור בדיור גר בביתנו עוד הולנדי לשעבר, משה פרנק , שהיה לבקן, והכיר את אמי עוד מאמסטרדם. אני ישנתי ב' חדר המקלחת', וכולנו התרחצנו במבנה הפח הגלי של ה'מקלחת השיתופית' במרחק של קילומטר ומחצה מהבית, שהיה פרוץ לרוחות בחורף ומחניק בקיץ.
באותה תקופה החלה אמי לקרא את ,ליבלה"(Libelle) [עתון נשים הולנדי] וגם אני קראתיו מבלי שמישהו שם לב. הזמנים היו לחוצים כל כך שכאשר הצטרכו לרקום מספר זיהוי על הכביסה, קבלו כל 2 משפחות כדור אחד של חוט רקמה צבעוני בכל חודש.
כאשר מלאו לי11, נסעתי עם אמי ואבי החורג, לבקר את המשפחה שם. לאחר יום אחד שב אלי הדיבור ההולנדי, ומאז הנני מדברת בה שוב.
