סוניה יקרה מאד, עברו כבר כמעט 29 אולי 30 שנה, מאז היום שצלצלת אלי במבטא הולנדי נחמד והצגת עצמך בפני כסוניה , עובדת סוציאלית מטעם ההולנדים, ובקשת לבוא לשיחה. באת נחמדה מאד, מנומסת, מאד זהירה לא לדרוך על שום עצב רופף. ושתינו לא ידענו שאת תשני את חיי לטובה. לא שערתי אז שבידך היה המפתח לצאת מ'ארץ הלא' של מערכת היחסים המסובכים שהיו לי עם אמי יוצאת השואה ואבי החורג, יוצא השואה, שניהם עם המון בעיות, כאבים וחרון נוראי. מסכנים בדרכם שלהם וכשלא ידעו על מי ועל מה לכעוס, העמיסו עלי את כל הצער והזעם את כל מה שאיבדו בחייהם. היה קשה לי גם כי רוב משפחתי הביולוגית חיו בהולנד וכך לא יכלתי להישען עליהם בזמנים שהטירוף הזועם השתלט על אמי או על בעלה השני. העובדה שאמי כבר הייתה אז בסוף חייה. לא שינתה כלום. שנות הדריסה המנטלית ולעיתים הפיזית גבו ממני מחיר כבד של אי בטחון אישי, אי העזה לעשות מה שבאמת רציתי לעשות וללמוד. ליד זה גידלתי משפחה טובה . עזרתי לחברות . ובתוכי היה מקום של ארץ הלא.
בפנים הייתי בת לא טובה, לא מוצלחת כי לא סיימתי את התואר , תמיד הייתי לא מה שהם רצו והם הרי עברו מה שעברו, ככה הטיחו בי תמיד. הם הלבישו עלי עוד תכונות, שלא היו לי , אבל זה היה השיח. גם אבי הביולוגי במכתביו לא חסך ממני עלבונות. וקרוב אחד נחמד הסביר לי פעם ששאני בכלל הכבשה השחורה במשפחה. כשתהיתי לפתור קטעי זכרונות שזכרתי מהתקופה שמיד לאחר מלחמת העולם תמיד ענו לי 'זה לא ענינך =Het Gaat Jou Niet Aan . כששבתי עם אמי משויצריה והיא נעלמה לפתע ואני הועברתי לאיכרים שאצלם היה לי רע. ואר כך חייתי לסירוגין חצי שנה עם סבא וסבתא וחצי שנה עם אחות סבי ובן זוגה. בשני הבתים היה לי טוב, אבל אבא בא והלך ואמי נעלמה וכשחזרה הייתה אשה שונה , אכזרית לעיתים. ולמדתי לחיות בין ההתנהגויות שלה ולימים של בעלה השני.
הקמתי משפחה משלי אהובה ואוהבת. אבל חורי הזכרון מהילדות וההתנהגויות המוזרות של אמי , אבי החורג ועוד בני משפחה המשיכו להכאיב להטריד, לחנוק.
ואז הופעת סוניה , שאלת שאלות עדינות , אני אפילו לא זוכרת כמה פעמים נפגשנו, אבל אני זוכרת שמפגישה לפגישה השתחררתי, כי מותר להצטער ולכעוס ולבכות את הילדות שלי שלא הייתה ילדות אמיתית, אפילו שכלפי חוץ עשיתי המון דברים ש'כולם עשו', קיטנות ושחיה ובית ספר וצבא…כמו כולם. אבל עדין היה חור גדול של כעס של בכי של צער עמוק על כל האנשים הטובים הסבא והסבתא והדודות שלא הכרתי ואיש אינו מספר לי עליהם כלום. אבל אני חיה ולכן אשמה על הכל, כי הם המתים שלא זכיתי להכיר היו כה מושלמים. גם לא היה טוב שבקבוץ החליפו את שמי לשמה של אחות אמי מרים , כי היא לא פה ואמי רצתה לעיתים שאני אלך ואחותה תבוא. וכל זה היה כנראה כבד מלשאת. וסוניה את הקשבת והרשית לי לבכות ונתת לי רשיון לכעוס ושמעת כל הזמן שמעת אותי.
כמה שנים אחרי זה כשהצגתי את תערוכתי הראשונה ' אשה עם חוטים' הזמנתי אותך לבוא ולראות ולשמחתי באת. אחר כך הפתעת אותי במאמר שבו תיארת את הביקור. לעיתים כשיש לי יום ככה פחות טוב, כשהחדשות בבוקר מלאות איבה שאינני יכולה לשאת, אני שבה ומציצה במאמר שלך . ורואה איזו דרך ארוכה עברתי ואיך צמחתי. אני כבר לא מתנצלת, אני יודעת מה אנימטיבה לעשות ומה אני פחות יודעת. אני משתדלת להיות אזרחית טובה של העולם. להקשיב תמיד לאחרים. כי אני היום מרגישה טוב בזכותך סוניה ובזכות עוד אנשי טובים כמוך, אנשים מקשיבים עם אוזניים ולב פקוחים, לבי עשיר תודה לך סוניה, כי פתחת את הבור השחור.
המאמר שלך הופיע גם בספר 'נוף מתחלף' לחיות ביחד בתרבויות שונות , הוצאת אלה . 1999. כדי לקרוא את המאמר הקליקו על כל דף .
מאוד מרגשת הכתיבה שלך, מרים.