בכל פעם, שפותחים תערוכה שיש בה ולו בדל חוט ו/או פיסת בד בגודל של בול, עומד אחד הדוברים ולעיתים גם אחת הדוברות, שכמובן מתכוון להראות מאד עכשווי ואומר "עבודת נשים" ואחר מלהג משהו על 'עמלנות' ועל 'דורות של נשים אוחזות במחט' וכדי שיהיה עוד יותר מקובל, גם מביע שמחה שהנה הגענו סוף סוף לכך שיציגו מלאכת יד של נשים במסגרת אמנותית. ואנו האמניות שבחרנו להתבטא, בין יתר חומרי היצירה שלנו גם ואולי בעיקר בסיבים קצת תמהות וקצת נעלבות, שהרי רבות מאתנו מציגות כבר שנים במוזיאונים, גלריות ותערוכות בכל רחבי העולם כחלק של עולם האמנות הכללי .
ב 1772-1771 מתבקש הצייר יוהאן זופאני [Johann Zoffany] לצייר תמונה קבוצתית של חברי האקדמיה המלכותית הבריטית [לציור], כיון שבתמונה נראים חברי האקדמיה הנכבדים מתבוננים ודנים על דוגמנים עירומים ואסור היה לנשים להשתתף בשעור חשוב ומרכזי זה בחינוך האקדמי. לא יכל זופאני לכלול את שתי חברות האקדמיה בתמונה בעצמן, אלא רק את דיוקנותיהן הממוסגרות כשהן תלויות על הקיר מאחרי גבם של האמנים המנומסים כל כך. ספור מוזר זה די מאפיין את האופן שבו נתפסות נשים אמניות, לעיתים עד ימינו.
דירוג מעמד האמנית או יצירותיה ביחס למעמד האמן או יצירותיו היה והינו עדיין מותנה במקום, בזמן אך בעיקר בצרכים הכלכליים של החברה, לעיתים נחות ולעיתים שווה ערך. אך יש לציין שמעמדם של האמנים בכלל, ראה עליות ומורדות במשך הדורות, והיה שונה בתרבויות שונות. במשך הדורות אנשים בעלי יכולת יצירתית שיכלו לקחת חומר מסוים וליצור ממנו משהו, בין אם אלו צבעים שבעזרתם ציירו ו /או קשטו קיר או חפץ, בין אם קלעו סל או בעזרת אש יצרו חרב מברזל, נחשבו תמיד כשונים מאחרים. לעיתים התיחסו אל בעלי יכולת היצירה כאל אנשים מוקצים שאפשר לקנות את יצירותיהם אך מוטב להדירם מן החברה. לעיתים, הם נחטפו ושועבדו לעבוד כדי להעשיר את משעבדיהם או פטרוניהם ולעיתים, הם היו החופשיים היחידים בחברה משועבדת, הם וכלי עבודתם. נפח, צייר, גלח , פסל, סורג ובורסקאי ועוד, כלם נחשבו כבעלי מלאכה מיומנים, שהיו צריכים ללמוד הרבה כדי ליצור טוב, אך עדיין נחשבו בעלי מלאכה, לא אמנים.
החלוקה המעמדית כביכול, שבה האמנות מנסה לבנות לעצמה תדמית של מעמד גבוה או יוקרתי יותר מן האומנות/מלאכה, הלכה והתפתחה במשך דורות, כשחלק משיטות העשייה או אף היצירות עצמן שינו גם הן מעמד. שיטת עשייה מסוימת יכולה להחשב יותר מכובדת ו'אמנותית' בתקופה מסוימת ופחות מכובדת ו'מלאכה' בתקופה אחרת. שינוי מעמדי/תדמיתי זה לא תמיד קשור לעצם היצירה או המוצר, אלא לשינויים חברתיים/ כלכליים בחברה שבה חיו היוצרים או במקום שבו היה ביקוש ליצירות, או סירוב לקבלן.
במקורותינו, אנו רואים את הפסוקים הנפלאים בסוף פרק ל"א במשלי, המהלל את אשת החיל לא רק על כך שהיא יודעת כל מלאכות הטקסטיל אלא גם על היותה סוחרת ממולחת, מפרנסת את המשפחה וגם מדברת דברי חוכמה ותורה.
ההיסטוריון היווני הרודוטוס שחי ביוון במאה החמישית לפני הספירה, מספר שבמצרים הכל 'הפוך' , הנשים הולכות לשוק ועוסקות במסחר והגברים נשארים בבית ואורגים.
איזוקראטס [Isocrates] הנואם הרומאי שחי בין 436-338 לפנה"ס, מדבר על החוצפה של דירוג הציירים הגדולים זאוקסיס & פארהאסיס [ zeuxis &Parrhasius] באותה הרמה של צובעי סירי החימר. לרומאים שהיו מגדולי הבנאים הקדומים, היתה כבר ממש תעשייה של יצור כלי חרס אדומים אותם יצאו לכל רחבי האימפריה. אך יוצרי כלי החרס מוכשרים ,יצירתיים ומועילים לחברה ככל שהיו ונותרו חסרי זכויות אזרח.
במאה שעברה נשברו מוסכמות מעמדיות רבות, גם בעולם האמנות. אנו מוצפים במבול מושגים שחלקם שינו מהות והם מביעים משהו אחר ממובנם ההיסטורי וחלקם נותרו במובנם המקורי. זה גורם לאי הבנות בשיח ושיג הציבורי, כשחלק מן המשוחחים עדיין מכוונים למובן ההיסטורי, חלק חושבים על המובן המעודכן יותר של אותו ביטוי וחלק נבוך ולא יודע למה בדיוק מתכוונים.
בספרות האמנות התיאורטית שלאחר 1990, רואים יותר ויותר התיחסות לשני ענפים אמנותיים שכאילו לא היו קיימים קודם 'אמנות נשים ' ו'אמנות סיבים ' , כדי להבינם, רצוי היה לסקור את ההתפתחות ההיסטורית של מושג האמנות בכלל אך כמובן שאיני יודעת או יכולה להקיף פה את הכל. אני רוצה לנסות ולהסביר את הנטיה הקימת לחבר ביניהם כאילו הם בעלי קיום סימביוטי, כלומר כאילו הם תלויים זה בזה, כאילו רק נשים עסקו ועוסקות בסיבים. איני שוללת את העובדה שחלק ניכר של העיסוקים המוגדרים כנשיים כרוך במגע בסיבים/טקסטילים, כמו מקצועות טיפוליים, או עצם תחזוקת משק הבית או תפירת ביגוד וכו”לי. בעוד שעובדה זו אינה שום הוכחה שכל דבר סיבי נעשה על ידי אשה, היא כן מעלה את התמיהה מדוע יש שם מדרג תדמיתי שבו עדיין נחשבים כמה גברים כבעלי מעמד הגבוה יותר.
איזכור הפרק מ'משלי' ודברי הרודוטוס ואיזוקראטס, מאפשר להתבונן ביכולת של חברה לבנות ולהמציא 'תדמיות' שבאות למעשה להסתיר ולהסוות קיפוח מעמדי או כלכלי של חלק מחבריה, לנוחות האחרים. וכי רצוי לבחון תדמיות או אמירות כוללניות לפני שמתחילים להשתמש בהם כ'עובדות' חיים. קריאה סקרנית /חקרנית בתולדות היצירתיות למיניה, חושפת שאין כמעט חדש בעיוות ההכרה ונתינת הכבוד ליוצר האמיתי הראשוני=אוטנטי, או ביזוי ולעג מכוונים להורדת ההכרה ביכולות של יוצרים ממגדר, תרבות, ארץ או גזע 'אחרים'. מוצרים, סמלים, שימוש בחומרים וטכניקות עבודה, 'מועברים' מתרבות אחת לשניה, ומיוחסים ליוצרים מדומיינים, עד שכבר קשה לדעת מי היוצר ומי ניכס לעצמו את כבוד היצירה.
עד לשנות ה70 של המאה הקודמת, לא היתה הכרה תיאורטית בקורתית של כותבי תולדות האמנות, בקיומה של 'אמנות נשים' כמהות נפרדת בתוך עולם האמנות, המוסכמות האמנותיות היו מכוונות למערכת כללים גברית במהותה. מרגע שנפרצה הדרך להכרה שאמנם יש אמנות נשית, החלו גם לחקור ולהתבונן שנית באמנות היסטורית מנקודת המבט הנשית. נמצא שבתקופות מסוימות היו מספר נשים שהצליחו לשבור את המחיצה המגדרית, אך אמניות רבות יותר יצרו יצירות שהוצגו ונמכרו תחת שם אב, אח או בעל של היוצרת או שזה הוצג כיצירה של אנונימוס =בלתי ידוע, העיקר לא לציין שהיוצר הוא יוצרת.
השאלה הנשאלת כמובן היא, האם אמנות נשית עוסקת רק בנשים? או היא כזו שנעשית רק ע"י נשים ? והתשובה היא שכל אמנות הנוגעת בחיים מנקודת מבט נשית, נחשבת כאמנות נשית. לקטני האמונה אפשר גם להוסיף שאם האמנות נובעת מרגשות ואלו באופן ביולוגי נובעות בעיקר מן ההורמונים שלנו אז אפשר להניח שאמנותי שלי, כאשה תהיה שונה במשהו מזו של אמן גבר. אמנות הסיבים, הוא השם שניתן לכל אמנות הנוצרת בחומרים סיביים. אני מדגישה את המילה אמנות בגלל שהסיבים כל כך מוכרים לנו כחלק בלתי נפרד מחיינו, ממש כמו מזון. החל מילדותנו אנו מוקפים במיני טקסטילים/ סיבים, חוטים בדים וטכניקות השימוש בהם משרתים את האנושות מימים ימימה לצרכים יומיומיים, אנחנו לובשים אותם להגנה בפני מזג האויר, להסתרת או הבלטת חלקי גוף, לסימון חג, להגדרת מעמד/תפקיד, להבהרת הדעה הפוליטית/דתית שלנו. אנו משתמשים בטקסטילים בבתינו ובכל מקום ולא לשכוח שגם הניר שעליו אנו כותבים הוא בעצם עשוי מסיבים. השימוש הנרחב הזה בסיבים בכל חלקי החיים שלנו גורם לכך, שאנו קוראים לאופן היצירה והשימוש בו 'מלאכה' וזה משכיח מאתנו שאפשר גם לעשות ממנו אמנות ועל כן הדגשתי את המילה אמנות סיבים. לפני הרבה שנים כשרק התחלתי ליצור אמנות סיבים, פגשתי פסל קרמי שבהתנשאות מה הסביר לי, שמצמר אי אפשר לעשות אמנות שהרי מצמר סורגים סוודרים, ללא היסוס הזכרתי לו שמחימר עושים גם אסלות .
הארכיאולוגיה מלמדת אותנו על תקופות כמו תקופת האבן, הברזל או הברונזה אך אינה מדברת אתנו על תקופת הצמר או הפשתן ואין זה רק מפני שהחומרים הללו נשתמרו פחות טוב מאשר החומרים הקשים. למעשה נשתמרו טקסטילים מאובנים וכן סימנים של סלים על חרסים שרופים, הכדים/ קערות מכילי המים הקדמוניים היו בדרך כלל עשויים מסלים מרוחים בטין או חימר. אך המשלחות הארכיאולוגיות הראשונות היו מורכבות בעיקר מגברים ולעיתים קרובות מאנשי כמורה שגם כאשר מצאו מאובן טקסטילי, לא התיחסו אליו כדבר חשוב, אם אי אפשר היה לחברו לאיזה 'קדוש' ולכן זרקו אותו למגירה עזובה במקרה הטוב. לכן אין זה מתמיה שדוקא דוקטור אביגיל שפר, מחופרות מצדה, היא שבדקה באופן ממשי, האם 'עוגיות החימר המתפוררות בעלות החורים', שנמצאו בחפירות רבות, היו אכן משקלות אריגה, אי לכך בנתה נול מתאים, ניסתה והצליחה לארוג בו בקלות רבה. דבר ששום ארכיאולוג גבר לא ניסה לפניה.
באוניברסיטת אילינוי באורבנה ,אר"הב, התבקשה הארכיאולוגית הצעירה אולגה סופר ב1990 ,לנקות כמה מגירות של גושי בוץ שנשארו מחפירות בהרי פאבלוב שבצכיה. לגמרי במקרה היא הייתה גם חובבת אריגה והיא הבחינה שגושי הבוץ מכילים קטעי אריגים, היא הורשתה לקחתם לתיעוד ובדיקות פחמן ומצאה שהם בני 25000 – 27000 שנים, עד אז ידעו רק על אריגים בני 10000 שנים.
אנו מודעים ליצר היצירה שיש לאנשים ואפשר להניח שזהו שורש התחלת התרבות האנושית, מענין אם כך לקרוא בספר [Animal days] של הזואולוג הבריטי דסמונד מוריס [Desmond Morris ] שזו תכונה כללית אצל הפרימאטים/ היונקים הקופים הוא בדק ומצא שלשימפנזים יש חוש, יכולת ורצון לסדר, צבע וצורות מסוימות.
הרבה דורות אנשים למדו מתוך חיקוי, הסתכלו על הוריהם, בדרך כלל הבנות העתיקו מאמא והבנים מאבא, מה שהוכתב על ידי צרכי הקיום ובכל זאת דברים השתנו או התפתחו, תמיד היו כנראה בודדים שמצאו חומר חדש או גילו צורה חדשה לעבד את החומרים המקומיים, וכך לאט תוך שילוב עם העבודות המסורתיות נוצרה התרבות.
טכניקות עשייה שונות התפתחו במקומות שונים לפי החומרים וצרכי הקיום המקומיים, בעוד שביפן ובסין גידלו תולעי פרפרים שמגולמיהם למדו להפיק משי, באנגליה הגשומה יש הרבה עשב וכבשים צמריות שהאנגלים למדו לנצל ואילו בהודו מצרים ומקסיקו צמחו כותנה ופשתן, שתכונותיהם השונות הצריכו פיתוח טכניקות אחרות. במקומות בהם האנשים כבר ישבו קבע, התפתחו נולים רחבים המאפשרים אריגת בדים רחבים, שמהם יכלו לגזור ולקפל מה שהצטרכו. אצל שבטים נודדים התפתחו נולים צרים שקל לארזם ולטלטלם ממקום למקום. כתוצאה מכך החה עליהם לחבר מספר בדים צרים כדי שיהיו ברי שימוש ועם הזמן החיבורים המרובים הללו התפתחו לאופני קשוט מרהיבי עין. בסין לא היה צמר אך היו כותנה ומשי ובחורף קר, אז מצאו שבדים ממולאים בחוטים הפחות טובים, מחממים היטב. במונוגוליה היו בעיקר בגדי עור מן הציד המקומי, דברים ארוגים וסרוגים יובאו מבחוץ. בממלכת האינקה בדרום אמריקה, היה שימוש אדיר בבדים, המלך נחשב לאל, הוא לבש בגד רק פעם אחת ואחר כך שרפו אותו והיה צורך בכמות עצומה של חוטים. חיילי המשמרות שהלכו על שבילים בג'ונגל ממקום ישוב אחד למשנהו, טוו חוטים תוך כדי הליכה. בבואם לישוב הבא היו חייבים לתת מעשר של החוטים לשלטון בשביל המלך, מעשר למפקד שלהם ויתר החוטים היו תוספת לפרנסתם.
סוחרים, תיירים וכובשים הגיעו לארצות או יבשות אחרות והחזירו עמם הביתה גם שלל בדים וחומרים וכמובן את אופן השימוש בהם. אך ברור שבכל ארץ ה,יבוא' הזה התפתח בצורה מקומית. אפשר עדיין לדעת מהו המקור של בדים רבים על פי שמם Broderie Anglaise =רקמה אנגלית, Calico = כותנה מכלכותה שבהודו, bengaline de soie = משי מבנגאל, דמאשק מדמשק, בד ערבי, קאשמיר, שאנטונג, פנמה, מדארס, Guaze מעזה, דנים מניס שבצרפת וכולי….
אנחנו יודעים יותר על מה שנעשה באירופה ומרבים להשתמש בשמות אירופיים לטכניקות הטקסטיליות, כי שם התחילו מוקדם יותר לרשום תעודות מסחריות, דוגמאות לעבודה וכדומה, למעשה ההוכחות הארכיאולוגיות מראות שהרבה מן הטכניקות כגון סריגה והטלאה מקורן באזורנו. חפירות ב דורה-אירופוס [Dura-Eropos] שבצפון סוריה , אצלנו במצדה ועוד מקומות, במצרים וכולי העלו שלל אריגים וסריגים יפים. לעיתים סגירות גיאוגרפית ותרבותית מנעה מאתנו ידיעות, במערב סין באורומצי ]Urumchi], נמצאו מומיות של אנשים כנראה אירופאים, שנדדו לסין לפני כ 4000 שנה, הם עטופים באריגים צבעוניים שנשמרו היטב באדמת המלחה שבה נקברו. כיון שאין אריגים דומים להם באירופה , מניחים שהם פיתחו זאת שם בשילוב עם חומרים מקומיים.
ב1066 כבשו הנורמנדים את אנגליה בקרב מפורסם בהסטינגס ]Hastings]. תיאור ציורי של הקרב, מופיע על שטיח קיר רקום, שמשום מה מכונה טפסטרי [מילה שמשמעותה שטיח ארוג ] 'The Bayeux Tapestry' רקימת משי על פשתן, שאורכו 232 רגל שהם 70.7 מטרים, יש בו תמונות מהקרב וכיתובים בלטינית, בין עשרות דמויות הגברים האצילים, הלוחמים והימאים מופיעות רק 3 דמויות נשיות. ההנחה היא שהרקימה נעשתה על ידי קבוצה של רוקמים מקצועיים, שכללו בדרך כלל משפחות שלמות. השימוש בחומרים באותה התקופה הוא כזה שהחומרים נשקלים עם תחילת העבודה ועם סופה כדי להבטיח שבעלי המלאכה לא גנבו חלק מהם. גברים נחשבו לאמינים יותר בשימוש ברקמות מתכת כגון זהב וכסף. במאה ה-18 מתחילות להשמע טענות לא מבוססות על שום תיעוד, שאת השטיח הזה רקמה המלכה מטילדה [Mathilda] ובמאה ה-19 מנוצלת אגדה זו, לשכנע את הנשים של החברה הבורגנית המבודדות בבתיהן שהרקימה היא עיסוק אצילי שיאה להן להשקיע בו זמן ומרץ.
בגניזה הקהירית, במסמכים מן התקופה המוקדמת [אחרי 1025] כתוב שנשים נשואות יצאו לעבודה בנוסף לחובות משק הבית. נמצאו כתובות [נישואין] שבהן צוין האם המשכורת שלה תשאר בידיה להוצאותיה או אם משכורתה תועבר לחזקת בעלה. בין המקצועות הנשיים המקובלים היו טווית ואריגת משי ופשתן את האריגים והחוטים מכרה אשה מתווכת שאספה אותם מהבתים ובתי המלאכה. יש גם הרבה תעודות המזכירות שהנשים הרבו לרקום, הן קישטו כלי מיטה ובגדים כצורה של פורקן יצירתי כמן כן מוזכרות רוקמות מקצועיות שרקמו גם על בגדי גברים .
באירופה של תחילת המאה ה-12 נותרו מסמכים על סדנאות משפחתיות שבהן עבדה כל המשפחה המורחבת, כדי ליצור ולהתפרנס ממכירה. כל המשפחות שייצרו את אותו מוצר היו מאוגדות בגילדה [guild] שטפלה בכל מיני חוקים ותקנות הגנה לטובת המקצוע המסוים, איש/ה שלא היה חבר /ה גילדה לא יכל/ה לעבוד באותו המקצוע. בכלכלה של ימי הביניים הנשים היו חברות שוות חובות וזכויות, עד שבתקופת הרנסנס התפתחו שני מקצועות שדרשו נסיעות ארוכות מהבית, המדינאות והבנקאות. יציאת הגברים לנסיעות ארוכות חייבה שהנשים תתחזקנה את הבית והן נדחפו חברתית לכיוון עיסוקים פנים ביתיים, התחנכו בבית או במנזר תוך שימת דגש על יצור ותחזוקה של מוצרי הטקסטיל הביתיים מבגדים ועד שטיחים. בעוד הבנים התחנכו מחוץ לבית תוך שימת דגש על יכולות הקריאה, הכתיבה והמתמטיקה. בערך באותה התקופה, התחילה גם ההפרדה בין הציור והפיסול כאמנות ויתר המקצועות כמלאכה. מי שרצה ללמוד ציור או פיסול באותה התקופה, היה זקוק למתמטיקה כי בלימודי האמנות הושם דגש חזק על פרספקטיבה. כך הנשים מודרו מלימוד ציור ופיסול ונשארו רק עם עבודות שהצריכו כביכול פחות השכלה או תרגול ולכן כאילו פחות מכובדות. גם הגילדות השתנו, הן נעשו מאד מדורגות/ מעמדית, כבר לא היו קבוצה עובדת אלא הכל נקרא על שם אבי המשפחה ולמרות שיש תיעוד על נשים שהטיבו ליצור בכל ענפי האמנות, מאיור כתבי יד, ציור בשמן ועד אריגת שטיחים הן לא זכו להכרה בשמן כיוצרות.
באמצע המאה ה-15, זלזלו כל כך בחושים האמנותיים של האשה והילדים שרקמו לפרנסה, עד שאסרו עליהן לצייר את הדוגמאות לרקימה, מותר היה רק לגברים לצייר דוגמאות. כך הרקימה התחילה להתפס כאומנות ביתית שלעשיתה לא דרושה השכלה אלא רק הרבה עבודת כפיים ונוצרה המשוואה המוזרה הרודפת אותנו עד היום: "רקימה = עבודה לא חכמה = עבודה נשית.”
בכנסיות באותה התקופה התחילו לצייר ציורי קיר של ה'מדונה' כשהיא יושבת בסביבה ביתית וסורגת, ודרך אגב היא סורגת בדרך כלל בעיגול על ארבעה שיפודים כפולי קצוות מהסוג שאנו קוראים שיפודי גרביים. [ישנם גם כמה ציורים קדומים יותר, אך מרביתם הופיעו במאה זו, כהקשרים של התענינות בחיי המשפחה של ישו, יחסי אם ילד וכולי]. ציורי הקיר [בעיקר בכנסיות ולעיתים באולם העירייה] שמשו באותה התקופה להעברת מסרים או לתזכורת של מסרים דתיים, פוליטיים וחברתיים לציבור שחלקו לא ידע לקרוא, מעין עיתוני קיר או אפילו לוחות פרסומת כנהוג בזמננו, [או דיוקני הענק במשטרים דיקטטוריים]. המסר ברור לחלוטין:'שבי בבית גברתי היקרה ועשי בגדים'. מסירת הסריגה [לפחות זו הנועדת לצרכי הבית] לידי המדונה ובעזרת הדימוי הזה לידי הנשים,היווה אז חידוש שכן עדיין היו קיימות גילדות של סורגים גברים בלבד, שהתמחו בעשיית גרביים ממשי, זקטים שונים בעיקר לאצילים ובגדי כהונה לאנשי הממסד הכנסיתי.
במקביל באסיה ובאפריקה יש תיעוד על כך שהגברים המשיכו לארוג ,לרקום ולסרוג, ראה הערתו של הירודוטוס, כמו גם ציורי קיר ואיזכורים שונים בכתבי נוסעים. וכקוריוז מלחים אנגליים שראו לראשונה במצרים שיחי כותנה, כתבו הביתה שבמצרים יש שיחים שמגדלים כבשים קטנות.
תעודות מסחר של חברות East India מהמאה ה-16 מציינות שבמשפחות ובכפרים השונים שבהם ייצרו עבורם בדים, הגברים ארגו ואילו הנשים והילדים עסקו בטוויה, צביעה ורחיצה של החומרים. בתעודות מסחר וביטוח של סוחרי רקמות מצוין שרקמות שנועדו למכירה לאירופה נרקמות ע"י גברים בעוד הנשים עבדו לתצרוכת מקומית או מה שנועד למכירה לארצות מוסלמיות. אני סבורה שחשוב לנו לדעת עובדות אלו כדי שנראה כיצד הדעות האירופיות, המגדירות את עבודת הסיבים כעשייה נשית הלכו והשתלטו בכל מקום גם אם זה לא תאם את המסורת המקומית. השפעה אירופית נוספת, אפשר לראות גם בשינוי ההדפסים על בדי כותנת הקליקו [ע"ש העיר קלקוטה] שנמכרו בכל רחבי אנגליה ועוד ארצות אירופיות כ" אריגים הודים אוטנטיים”. הקהל האנגלי לא אהב את הדוגמאות המקוריות של ההודים, לכן החברות המייבאות שכרו מעצבים אנגליים לצייר דוגמאות להדפסים בהודו. המעצבים הללו, העתיקו דוגמאות מכדי חרסינה סיניים שהיו אז מאד פופולריים באנגליה. אך חלק גדול מכדים אלו נוצרו בסין, למעשה כבר לפי ביקוש של סוחרים אירופיים שהיו בעלי רעיונות מה ימכר כ 'סיני' מקורי- אוטנטי.' כדי להוסיף על מבוכת ה'מקוריות', צריך לזכור שמפעלי חרסינה אירופיים באותה התקופה, העתיקו גם הם דוגמאות מהכדים המיובאים הסיניים ובמקביל גם היפנים מחיקו חרסינה סינית, שאותה הם מכרו כחרסינה 'יפנית מקורית -אוטנטית'. ההודים ייצאו לסין את ה'בדים המקוריים' הנ"ל ושם הם שימשו כדוגמאות לרקימה על המשי שנמכר לאירופה כבד עם עיצוב 'סיני' מקורי.
תופעת ההתאמה לטעם הקונה של משהו עממי כביכול, שפגמה והרסה תרבויות מקומיות רבות קרתה גם לשבטי הנבחו Navaho באמריקה, האינדיאנים, שכיום אנו קוראים להם אמריקאים ילידיים, ניסו להחליף את השמיכות הארוגות שלהם בתחנות המסחר תמורת מצרכים אחרים. בעלי התחנות לא הצליחו לענין את הלבנים לקנות את השטיחים המקוריים, אי לכך ציירו לאינדיאנים כל מיני דוגמאות על גבי גלויות דואר שנתלו על קירות התחנות ועל פיהן ארגו הנבחו את השטיחים והשמיכות ה'מקוריים שלהם בסגנון הנבחו'.
באנגליה של המאה ה-17, התעשייה הביתית הקטנה [Cottage Industry] פרנסה אלפי משפחות מייצור הכותנה[ מניפוץ ועד אריגה], הנשים והילדים מיינו וטוו בעוד הגברים ארגו. ב1793 המציא האמריקאי אלי ויטני [Eli Whitney] מכונה שהפרידה ביתר יעילות בין גרעין הכותנה לסיב, מה שהביא להתחלת המהפכה התעשייתית באירופה והתחלת השעבוד הגדול של האפריקנים באמריקה. מגדלי הכותנה שם נזקקו ליותר ויותר עבדים, ב1860 היו באמריקה יותר מ4 מיליון עבדים שרובם נחטפו באפריקה. באנגליה התפתחו מכונות שהלכו והאיצו את תהליך האריגה, נשים וילדים עבדו על, מתחת ומסביב למכונות הללו בתנאים מחפירים בלי שום הגנה או בריאות. מנהלי העבודה, הפקידים או אפילו פועלי ההשתייה, תפקידים שבהם זקוקים כביכול ליותר ידע, כולם גברים וכמובן קבלו משכורות הרבה יותר טובות. כך ממשיכים בתחזוקת המשוואה אשה=טקסטיל = פחות .
המצב הכלכלי השתנה ודרש שיתוף האשה, אז התחילו ללמדן קריאה וכתיבה כדי שתוכלנה להתפלל ולעזור לבעל, וקצת חשבון לצרכים ביתיים. ברחבי אירופה ואחר באמריקה התחילו להופיע 'דוגמיות' בדים עם אותיות רקומות [Samplers]. זה היה ממש אידיאלי, הבת למדה גם לקרוא וגם לתפור ובעיקר לתקן ולהטליא, הכל בדקירת מחט אחת. ילדות בנות חמש ומעלה למדו תכים שונים, רקמו את אותיות ה ABC הלטיני באותיות דפוס וכתב, כמו גם את המספרים. לעיתים קרובות הן רקמו גם פסוק מן הברית החדשה, למדו להעתיק דוגמאות של חיות ופרחים, כדי שתוכלנה בבוא העת לעטר ולקשט את ביתן. העבודה המוכנה נתלתה בסלון המשפחה כהודעה ציבורית שפה גמרו לחנך עקרת בית לעתיד. בעתון בבוסטון ב1799, מפרסמת גברת הארלי Hurley, שהנה זה עתה שבה מלונדון והיא פותחת בית ספר לצעירות שבו תלמדנה קריאה, כתיבה, מתמטיקה, גיאוגרפיה, היסטוריה צרפתית, כל מיני עבודות תפירה ורקימה ומעט ציור בצבעי מים, שהיה אופן הציור היחידי שנחשב כעיסוק נאות לנשים. ב1879 כותבת שרה אנה אמרי [Sarah Anna Emery] בארה"ב, במכתבים ובקטעי יומן שהנה כעת מלמדים בכל בתי הספר לבנות גם רקימה אמנותית בנוסף לסריגה או תפירה.
מלחמת העולם הראשונה, הותירה מפעלי תעשייה בלי פועלים, אי לכך נשים נקראו לעבוד במפעלים בכל תפקיד, וקבלו עם זה מעט יותר זכויות. כך שאין להתפלא שגם אמניות נשים ניסו לקבל שוויון לאמנים גברים, כלומר לא רק ליצור ולקבל מקום או הזדמנות להציג, אלא גם להתקבל כתלמידות שוות זכויות בבתי הספר לאמנות. עם תום המלחמה כשאלפי משתחררים מן הצבאות שבו הביתה, הם שבו אל מקומות העבודה שלהם, והלחץ הכלכלי /חברתי דחף את הנשים לשוב אל משק הבית וכדי להחזיקן שם, התחיל שוב תהליך של 'קידוש' טיפוח מוגזם של משק הבית וקישוטו בחפצים שעצם עשייתם גוזלת זמן רב. מודעות פרסומת בעיתונות הללו ושבחו חומרי ניקוי שונים כאילו הם מתכונת לאושר נצחי, עקרות הבית צוירו או צולמו כשהן מאופרות, לבושות שמלות נשף, תמונות שבהחלט מזכירות את ציורי המדונה הסורגת, של המאה ה-15. עיתוני הנשים הפעילו לחץ חברתי על ה'צורך' בעשיית מפות, מפיות ,מיני פסים סרוגים ורקומים, שבלעדיהם הבית אינו יכול להיות בית הגון. לא רק עצם עשיית כל ה'קישוטים' הללו גזלה זמן רב מן הנשים, גם תחזוקתם הכביסה, הגיהוץ, העימלון וסידורם בארונות כך שתהיה תחלופה ושימוש אחיד. נזק נוסף הוא שנשים רבות התחילו למאוס בכל אופני היצירה של הטקסטילים, ההכתבות הנוקשות של מותר/אסור/ הגון/ צריך, פשוט גזלו מהן את אפשרות שמחת היצירה. קיבוע חוזר של המשוואה התדמיתית " נשים= טקסטיל= לא חשוב", בעוד גברים שעסקו בעיצוב אופנה קבלו מעמד של כוכב תקשורת, תוך התעלמות מכך שאת רוב עבודת התפירה והרקימה בבתי המלאכה שלהם עושות נשים. במלחמת העולם השניה, הייתה שוב של קריאה לנשים למלא את מקום הפועלים החסרים, הפעם הצורך לכח עבודה מרובה עוד יותר ועל כן גיוסן למפעלים היה נמרץ בזמן המלחמה ומיד עם תום המלחמה נסיון הרבה יותר תקיף, לדוחפן חזרה למשק הבית עם קידוש תדמית עקרת הבית האידיאלית.
התופעות הללו מראות כיצד 'צרכים' כלכליים של החברה, מייצרים תדמיות שאינן תמיד תואמות את האמת. מעמד ה'יכולת היצירתית' של הנשים מורם ומושפל לפי צרכים כלכליים וללא שום קשר ליכולות האמיתיות שלהן, במקביל משבחים או מזלזלים בכל מה שהן יוצרות. אחת הדוגמאות המוזרות ביותר שמצאתי הינה של מבקר וחוקר אמנות נודע שכתב על ציורים מזמן המהפכה הצרפתית שיוחסו כולם לצייר דוד, שאפשר לראות את 'מגע המכחול בתנופות גבריות חזקות'. שנים לאחר מכן כשהמחקר הוכיח שהציורים צוירו בידי תלמידותיו של דוד, אותו מבקר כתב 'שניכרת שם עדינות המגע הנשי'. הציור לא השתנה אך האווירה הפוליטית השתנתה ועמה התדמית.
במשך המאה הקודמת היה שינוי גדול בהרבה מושגים, חפצי אמנות ומלאכה לא אירופאיים שהוצגו בתחילה כקוריוזים פיקנטיים או אקזוטיים, מבלי שבכלל התיחסו לערכים האסטטיים או למורכבות היצירתית שלהם, התחילו בהדרגה להיות מובנים כחפצי אמנות של תרבות שונה, אקלים אחר וצרכים רוחניים אחרים. העולם האירופי שהעמיד את עצמו במרכז ובאימפריאליזם שלו גם הרס הרבה תרבויות, עדיין מרכזי אבל כבר לא לגמרי. מיעוטים לאומיים, מאמיני דתות שונות כמו גם תנועות של נשים, התחילו לדרוש הכרה בערכים המיוחדים להם ובקשו אפשרות התבטאות אמנותית של חלקם בחיים. הנשים, ניסו בהתחלה להכנס למושגים המקובלים, כלומר ליצור אמנות זהה בסמליה ואופני מסירת הספורים כ'מה שהיה מקובל כ 'ביטוי' אמנותי' דהיינו ציירו, פסלו וצילמו נשים כאוביקטים במצבים 'קלאסיים'. עקרת בית בעבודות הבית כשהיא לבושה בגדי נשף, נשים מדגימות בגדים, ילדים כל כך נקיים שהם כמעט בובות סטריליות, ה'טבע הדומם' הביתי היה בדרך כלל צנצנות פרחים וסלי פירות . הנשים האמניות התחילו להעיז ולהראות צילומים וציורים של בית מלוכלך, כיור מלא כלים, ילדים משחקים כשאינם נקיים, הן שברו את מיתוס האידיאליזציה של נקיון הבית כעיסוק מלהיב, הנעשה כהרף עין ואינו מותיר עקבות כלשהן על העושה. הצגת המראות האמיתיים /מציאותיים של גידול משפחה, ושימוש נרחב בחומרים שיש להן בבית וניצול המיומנויות שרכשו בבית בא לביטוי ובאמנותן , אך לא התקבל על ידי הממסד האמנותי הגברי, שהתחיל אפילו להשמיץ ולהתנגד להכנסת הנושאים הללו למרחב הגלריות והמוזיאונים.
ב1943 מציינת אני אלברס {Anni Albers] מורה ויוצרת ב'באוהאוס', שכשאשה רוקמת תפוח מכנים זאת מלאכה אך כשגבר מציר תפוח זה באופן אוטמטי נקרא אמנות . משום מה סרב עולם האמנות לקבל את הרעיון שנשים יוצרות הן אכן יוצרות, לא משנה באיזו טכניקה או אילו חומרים, ואם הרעיונות באים מתוכן והן מבצעות זאת בכוחות עצמן אז זו אמנות לשמה ולא רק מלאכה. באופן מפתיע, אפילו 'אבירי השוויון והמודרניות של ה'באוהאוס' ,לא התלהבו לקבל נשים למחלקות לבניה ולארכיטקטורה ועל כן הם הקימו מחלקה לטקסטיל והפנו לשם את הבנות הנוהרות אליהם. בדיעבד הרווחנו מכך כולנו כי הבחורות הללו יישמו בתוך הטקסטיל את כל מה שיכלו להכניס מבחינת עיצוב, גישה אמנותית ומדעית וידע הנדסי. הדבר מפתיע לא רק בגלל שמורי ה'באוהאוס' נשאו את נס המודרניות , אלא גם כי רבים מהם התחנכו במערכת חינוכית שהתבססה על שיטת פרובל Froebel שהמציא את גן הילדים ב 1830, שבמסגרתו הוא נתן לילדים וילדות כאחד 'מתנות' חינוכיות, שמהם ובעזרתם הילדים/ות רכשו מיומניות רבות. בין 20 המתנות יש גם תפירה, אריגה ,ריקמה, קליעה ובניה בקוביות שכולם נועדו לעזור גם לפיתוח יכולות הקריאה הכתיבה והחשבון. מה קרה שפתאום הנערות נחשבות כפחות ראויות? אבירי חופש המחשבה של הבאוהאוס, לא הצליחו להתעלות מעל לאווירה הכללית של אחרי מלחה"ע הראשונה, גם אצלם הנשים נדחפו למטה. עליית הנאציזם לשלטון שולחת כמה מבוגרות ומורות הבאוהאוס לארה"ב, לארץ ישראל ועוד מקומות, שם הן השפיעו על שינויי הגישה להוראת הטקסטיל כמקצוע אמנותי.
ג'ודי שיקגו {Judy Chicago] מתארת בספרה Through the flower את תקופת לימודיה בבית הספר לאמנות, בתחילת שנות 1960. בחורות היו במיעוט, היו רק 2 מורות מבוגרות ממנה והיא פחדה להיות בקשר עמן כי המרצים והסטודנטים האחרים כלם גברים, מזלזלים בהן וביכולתן ולמרות שנוכחה באופן אישי שזה לא נכון היא פחדה להדבק בסטיגמה ושמרה מרחק מהן. כל האווירה הייתה של זלזול בנשים וביכולותיהן. בשעור הפיסול בנו דגמים [maquette] לפסלים תוך שמוש בקרשים ומסמרים, ג'ודי הרגישה שאין בכוחה להתמודד עם הבנים בשטח זה, הם כולם הגיעו מיומנים להקיש בפטישים. היא החליטה אם כן ,להתחיל ולעשות דגמים בחומרים ובמיומניות שהיא למדה בבית, בדים, חוטים ומחטים, כמו גם לעבוד על חומרים שקל היה לה לטפל בהם. היא גם מספרת כיצד גברים כל הזמן העירו לה שאמנותה פגומה, כי אשה לא יכולה ליצור אמנות וכיצד אמנים גברים שבאו לבקר אותה ,לא הבינו מדוע אינה מוכנה לבשל להם ולטפל בהם. היא הרגישה צורך לבטא את עצמה בעבודות שבהן ציירה איברי מין נשיים פות, רחם, שחלות וגם את האיברים הגבריים באותו אופן גרפי. מדריכי הציור שלה התעצבנו והורו לה להפסיק עם דימויים אלו, היא התחילה להסתיר את הדימויים הללו ואז זכתה לשבחים. הדבר נראה תמוה אם נזכור שלאורך מאות שנים ב'ציור הקלאסי' גברים ציירו נשים ערומות, כלומר ג'ודי ואמניות אחרות באותה התקופה, נוכחות לדעת שעדיין מקובלת הדעה שהאשה היא 'אוביקט' של אמנים גברים ולא 'סוביקט' שבעצמה יכולה לצייר את חלקי גופה מנקודת מבטה. ואין בדעתי להרחיב , רק להזכיר לכם את מיעוט האמניות הנשים המציירות עירום גברי.
ב שנות ה1980- 1990 ואילך הלך והתרבה מספרן של אמניות שהצטינו בתחומי אמנות שונים, שהתחילו באופן מודע, ליצור בסיבים כחלק של כל החומרים המשמשים אותן כשהן מודעות היטב, לתדמיות של הסיבים. הן לא קבלו את ההדרה, הזלזול והלעג לחומרים נהדרים אלה, הנושאים מטען של כל התרבות האנושית. ציירים נוטים לשכוח כאשר הם מציירים על קנבס שגם הוא בד סיבי, אך הם חנקו וחנטו אותו בשכבות של דבק וצבע, אמניות ואמני הסיבים עובדים עם החומר ותכונותיו ולא מנסים לכפות על חומר להיות משהו אחר. קבלת החומר על תכונותיו, והתעלמות מן התדמיות המדומינות שלו יכולים רק להעשיר ולגוון את עולם היצירה.
למרות שיש כל כך הרבה סימוכין מתועדים שנשים יכולות ליצור בכל חומר ושיטת עבודה ולא רק בטקסטיל/ סיבים. ולמרות שניכר שה'אחריות' או השליטה באופן היצירה הטקסטילי/סיבי עובר לסירוגין בין המגדרים בדרך כלל לפי צרכים כלכליים של החברות השונות. בולטת העובדה שהגברים במשך דורות רבים, הצליחו לבנות ולתחזק את התדמית כאילו כושריהם היצירתיים טובים מאלו של הנשים , בין אם זה ,בתקופות שהעבודה מתחלקת שווה בשווה ובין אם זה ,בתקופה שהם רק מעצבים ומנהלים את הנשים היוצרות בפועל בידיהן את המוצרים. גם מעמד החומר הטקסטילי ומוצריו, יורד ועולה יחד עם השלטון המגדרי הגברי.
בויקיפדיה עברית כתבתי את הערך 'אמנות סיבים'
ביבליוגרפיה
גוייטין, דב שלמה, חברה ים תיכונית, ידיעות אחרונות ספרי חמד 2005.
דנקנר, אמנון, וטרטקובר, דוד, איפה היינו ומה עשינו, אוצר שנות החמישים והשישים, כתר, [אין תאריך].
מאור, חיים , עיניה של האמנות, ארבע דרכי התבוננות של האמנות במציאות, אמנות לעם ,1996.
מדריכות ויצו, כך נבשל, א. רוטר, תל אביב, התשכ"ג.
מישורי, אליק, שורו הביטו, וראו איקונות וסמלים חזותיים ציוניים בתרבות הישראלית, עם עובד, 2003.
קפלן, יוסף, מנוצרים חדשים ליהודים חדשים, מרכז זלמן שז"ר לתולדות ישראל, 2003.
תנ"ך.
[Albers,Anni, On designing ' Wesleyan University Press, 1943 [rep.1961
.Bank Mirra , Anonymous was a Woman , St. Martiin`s press , 1979
.Brosterman, Norman, Inventing Kindergarten, Harry N. Abrams, 1997
. 1994,Chadwick, Whitney, Women Art And Society, Thames and Hudso
.Cheney, Sheldon, A New World History of Art, Viking press , 1969
.Chicago, Judy, ,Through the flower , my struggle as a woman artist ,Doubleday Anchor press, 1982
.Geenhalgh, Michael & Duro, Paul , Essential Art History , Bloomsbury, 1992
.Eliot , George , Silas Mariner , Penguin, [rep], first published 1861
Hardingham Martin , The Fabric Catalog , A wallaby book, 1978
Harrap`s illustrated Dictionary of Art & Artists, Harrap `s Refference' 1990.
. Lucie-Smith , Edward , The Story of Craft , The craftman`s rol;e in society, Coenell University Press 1981
.Mayer ' Ralph, A Dictionary of Art Terms And Techniques, Barnes & Noble bokks, 1969
Morris, Desmond Animal days, Bantam boks, 1981
Rutt, Richard , A history of Handknitting, Interweave Press, 1987
Trevelian, G. M. , Illustrated English History, Penguin , 1968
Wayland Bareber , Elizabeth , Women`s Work , The first 20000 years, W.W.norton 1994
