לפני הרבה שנים, בקר אצלנו זוג נחמד, היא התענינה באמנות הסיבים שלי, הוא התבונן מן הצד, כשהגשתי את הקפה הוא אמר: “ גם אשתי עושה עבודות דקורטיביות", זה לא נשמע לי כמחמאה. באמנותי וגם בלבושי, יש לי נטיה [וחיבה גדולה] לסרוג ולרקום בחוטים מחליפי צבע, כבר מספר פעמים העירו לי שזהו סממן אורנמנטלי המוכיח שאיני רצינית מספיק.
בתקופה מסוימת, בדקתי צורות של אותיות ובערימות הספרים [המוזלים] מצאתי חוברות עם מבחר של עיצובי אותיות מאז תחילת הדפוס, מקושטות, מאוירות, חלקן נראות כציורים קטנים, מעשי אמנות זעירים. מענין במיוחד אם אנו זוכרים שהשקיעו כל כך הרבה יצירתיות ועבודה באותיות כשמספר יודעי הקרוא אינו גדול. אנשי המקצוע השונים אליהם פניתי בשאלות דברו על אותיות דקורטיביות, או על אורנמנטיקה שלעיתים קרובות הצמידו אליה את המילה 'עממית', לפעמים אמרו פולקלורית ולפעמים נפלטה גם המילה פרימיטיבית. סופרי הסת"ם שלנו, כמו כותבי יד אחרים לאורך ההסטוריה, איירו גם הם את הספרים בצורות שונות, מתוך כבוד לתוכן הכתוב ולעצם מעשה הכתיבה ואולי גם להפיג את שעמום הקורא או המעתיק.
אותיות של תרבות, השונה מזו של המתבונן, שמשו לעיתים מוטיב קישוטי אותו העתיקו מבלי להבין את משמעות הכתוב. המוסלמים הביאו את ידיעת הסריגה לספרד ונהגו לסרוג את הכתובת 'בארכ' לתוך בגדיהם, הנוצרים העתיקו /סרגו לעיתים חלק מן הכתובות הללו כאילו הן דוגמאות סריגה.
כשמתבוננים במגינים/ סמלים רואים ריבוי של פריטים: חיות, קטעי בד בדוגמאות שונות, דימויי פרוות, פרחים ועוד ועוד. לכאורה מכל הבא 'ליד המצייר'. "זה כל כך דקורטיבי" מתמוגגים האנשים ולא היא, כיון שזוהי שפה שלמה [Heraldry] שבה לכל צבע וצורה ואפילו למקומם במגן יש משמעות. זוהי שפה מוסכמת שבעזרתה יכול הרוכב [האביר על סוסו] מול נושא השלט./מגן להבין בהרף עין את מעמדו החברתי, הכלכלי ושיוכו הממסדי של נושא המגן [בדומה לאופן שבו הנוהג בכביש יכול 'לקרוא' את התמרורים] כלומר שכל הציורים הצבעים והצורות הם שימושיים לחלוטין ולא 'סתם קישוטים'. מכאן לא רחוקה הדרך להזכיר את אותם עיטורים/ קישוטים, גבריים בעיקרם [עד זמנינו], שנקראים באנגלית decorations, המדליות למיניהן, סרטים, עיטורים ואף דרגות צבאיות ומשטרתיות. גם מוסדות מעמדיים אחרים משתמשים בקישוטי צבע או צורה כדי לציין את מעמדו של נושא הקישוט. האם סימן ההוקרה שאנו נותנים למישהו על מעשה או מעשים, או סימן ציון תפקידו, הוא רק קישוט?.
כשהתחלתי לבחון, מה מפריע לי כשמכנים את עבודותי בכינויים הללו, נזכרתי כמובן שבבתים רבים הדקורטור תלה את הוילונות, שהם פריט חשוב בבית, אך לא בהכרח אמנותיים. אין כל רע בנתינת שמות מזהים לסגנונות יצירה שונים, כדי שנוכל להטיב ולהבינם, אך לא טוב כשאנו משתמשים באותם השמות, כדי לדרג אותם מבחינת חשיבות מדומינת.
בכתיבה, במחקר ובביקורת התרבותית האירוצנטרית [מערבית] מרבים לתאר את השימוש בתכשיטים רבים, עירוב בדים צבעוניים, שמוש בדברים נוצצים, עירוב של אלמנטים ו/או חומרים שונים, כפרימיטיבי/ דקורטיבי/ אורנמנטלי/קיטש ושאר כינויים מתנשאים. הנסיון להאדיר ולרומם את היצירה האמנותית של צד אחד כאילו היא ה'תרבות' , לעומת יצירות מיבשות ואמונות אחרות, בולט גם כאשר אמן אירופי מאמץ לתוך יצירותיו צורות וצבעים חוץ אירופיים, מיד יצירתו מכונה כ'עשירה יותר, בעלת עומק רב יותר, שימוש מתוחכם ורב משמעות באלמנטים דקורטיביים לכאורה וכולי'. כאילו ההעתקה של צורות שלעיתים אף אינן מובנות למעתיק, חשובה יותר מאשר משמעותן המקורית. כאשר הוא מוסיף חומרים חיצוניים [דבר שהיה נפוץ יותר בארצות חמות, ופחות מפותחות טכנולוגית] הרי זה מקבל שם מכובד ואקדמי לכאורה ' objet trouve` .
נוהגי הקישוט המערביים נתפשים כאילו לכאורה יותר מאופקים/ עדינים, פחות המוניים, הם מובנים כחלק בלתי נפרד והכרחי למבנה היצירה, כמשהו שכלתני שנעשה לא בלהט היצירה אלא בחשיבה רציונלית, בקצור יותר תרבותיים. אסור לנו לשכוח שבחברה האירופית היו במשך דורות תקנות לבוש ובטח איסורי קשוט מחמירים. בימי הביניים, הותרה לבישת בגדים אדומים רק לבני המעמדות הגבוהים או לכמורה. המעמדות הנמוכים הורשו ללבוש רק בגדים בגזרות מסוימות וצבעים מסוימים, היהודים אולצו ללבוש בגדים בצבע משפיל צהוב, או שחור. אנשים חויבו ללבוש כובעים בעלי גזרות מסוימות כדי שבעל הקרקעות שלהם ידע לזהותם. בצרפת של ימי הביניים נאסר על בני האצולה להחזיק יותר מארבע חליפות בגדים ולרווקות מותרת היתה רק שמלה אחת. החוקים הללו השתנו על פי גחמות האדונים או כדי ליצור מסחטות מיסים חדשות. לעיתים הם הגבילו אורכי בגדים, רוחבם, את החומר ממנו הם עשויים ובטח את גודלם של פסים מעטרים. היו תקנות שאמרו איזה חלקי גוף צריך להסתיר, באנגליה הויקטורינית הגיעו תקנות כיסוי רגלי הנשים, לכיסוי אובססי של רגלי רהיטים, פסנתרים, שולחנות, וכסאות כולם כוסו בחצאיות -וילון כדי שלא תעלנה מחשבות בלתי הגונות בראשו של מישהו. לעיתים קרובות מדי חוקים ותקנות אלו הוכתבו בשם ה'מוסר' או ה'דת' וכל החורג/ת מהם הוענש בכל מיני אופנים מכות, נידוי, עבודת פרך ואף הוצאה להורג [שלוותה כמובן בהחרמת הרכוש המועט שלהם]. האצילים והכמורה מתלבשים ומתקשטים להם בשלל צבעים, בדים וחומרים.
בתחילת המאה ה20 פריז הפכה לבירת האמנות העולמית, אמנים מכל העולם באים אליה שוהים בה ויוצרים בה, כשהם מפתחים סגנונות שונים ומשונים פוביזם [Fauvism] , קוביזם [Cubism], דדאיזם [Dadaism], פוטוריזם [Futurism], סוריאליזם [Surealism]. הכל תוסס, כלם יוצרים ויש השפעה הדדית בין כל סגנונות האמנות הללו לבין האופנה והארכיטקטורה. בין 1900 ל1920 נוסדו בפריז "בתי אופנה" רבים שהתחילו להכתיב את סגנון הלבוש החדש, פעמיים בשנה באו כל עשירי ושועי אירופה ואמריקה, רבים מהם שהונם נעשה על חשבון ה'מושבות' וניצול של ילידי אותן ארצות, לראות את האופנה החדשה. ב1909 מציג סרג' דיאגלב [Serge Diaghilev] את הבלט הרוסי בפריז, בין היתר את הבלט 'שחרזדה', הקהל נוהר בהמוניו ,והאמנים והאופנאים מושפעים מעושר התלבושות והצבעים. פריז ואחריה אירופה וה'עולם' כולו, התאהבה ב'אורינטאליזם'! [Orientalism] האופנה, העיצוב הפנימי [ה'דקורציה'] כולם מושפעים. האירופאים והאמריקאים העשירים לובשים מבריק, נוצץ, רקום נוצות וחרוזים בדיוק אותם מרכיבים שהם מתנשאים עליהם אצל המזרח, אך הם הרי אינם' פרימיטיבים' ועל כן הם מקשטים זאת במילה יותר יפה, צרפתית ואלגנטית 'ארט דקו' [Art Deco].
כשמתבוננים על אנשים בכלל, רואים שרובם אוהבים להתלבש ולהתקשט בדרך זו או אחרת, אופן הקישוט מותנה במיקום הגיאוגרפי, אקלימי, חברתי, תורשתי וכלכלי של האדם. השפעת הנוף, האור הנגישות לחומרים, כל דבר מוסיף או גורע מהההרגשה של מה חיוני וחלק מן הלבוש או היצירה ומהו 'רק' קישוט'. עד שלא שהיתי באמריקה בחוף המזרחי ולא ראיתי את צבעי הסתיו העונתיים שם, לא הבנתי את בגדי הילידים האמריקניים. אך מרגע שראיתי שם, יערות שלמים ההופכים מירוק על כל גווניו ומרקמיו לכל סוגי האדום, החום והזהוב, כשהשמים הקפואים משתקפים באגמים בגווני תכלת וטורקיז, הבנתי שאלו הצבעים הטבעיים לילידי אמריקה וכי הם שיקפו את סביבתם שפרנסה אותם בבגדיהם ובחפציהם. לימים ראיתי ששבטי הבדווים שהיו גם הם נוודים, השתמשו ב'צורות' דומות [בעיטוריהם ובמלאכות], לאלו של ילידי אמריקה, אך משהייתם באקלים אחר הצבעים שלהם שונים.
באחד הספרים קראתי שכאשר צארלס דארוין [Charles Darwin] הגיע במשך מסע המחקר שלו לקצה הדרומי הקפוא של יבשת אמריקה, ראה תושב מקומי לבוש רק בפרווה ונתן לו בד אדום שיוכל להתכסות בו, להפתעתו האיש קרע את הבד לפיסות אותן חילק בין בני שבטו שהיו גם הם לבושים בקושי וכלם התקשטו בפיסת בד אדומה.
כפי שציינתי אנשים מתלבשים ומתקשטים על פי האקלים, המעמד והיכולת. בכל התרבויות ניכר שיש עוד צורך אנושי שבא לביטוי בעיקר בקישוט או בתוספת לביגוד הבסיסי, נוסף על הצורך להתגונן מפני צרות, מחלות, גרמי הטבע והתקווה לחיים טובים יותר. לשם כך אנשים עונדים חפצים שמצאו [כגון אבן, צמח מיובש, נוצה וכולי] או יוצרים חפץ אם בצורה שאפשר לתלותה על הצוואר, הגפיים או אבר גוף אחר [אוזן, אף,שיער] או ביצירת שקית או אופן חיבור אחר לגוף. גם האדם העכשווי תולה על צווארו, ידיו, רגליו, אוזניו וכולי, סמלים קדושים לו, קמיעות או חפצים שימושיים כגון משקפיים או טלפון סלולרי, אלו וגם אלו נועדו להקלת החיים, לעזרה בעת הצורך וכולם נהנים שאופן תלייתם יהיה גם נוח וגם נאה לעין.
הביטוי 'אורנמנטלי' משמעותו קישוטי, עיטורי. מקור המילה בלטינית. אורנמנטלי נחשב גם כסמל לפעילות היקום, התפתחות בחלל וכדרך לצאת מן הכאוס, המרכיבים העיקריים הם הספירלה, האות היוונית סיגמה, הצלב, גלים, זיגזג. למוסלמים האורנמנטיליזם הוא שפה צורנית, שמרכיביה העיקריים צמות, צמחיה, מצולעים שונים, ערבסקות, כתובות, 28 האותיות, כמה חיות.
הביטוי דקורטיבי, משמעותו קישוטי או שנועד לקישוט. מקורו מלטינית, מdecus קישוט גאווה, ומ decere להפוך ל…להיות… בדרך כלל זהו משהו שנעשה למישהו אחר, או למשהו [חדר, בנין].
מותר ואף רצוי לנו להשתמש בהגדרות, כדי להסביר את יצירותינו או מה שרואות עינינו, רצוי שנבחון כל הגדרה ונבין את משמעותה העכשוית כמו גם ההיסטורית. מה שנחשב פעם נחות יכול לעלות בדרגה ולהיות חשוב ומכובד וחוזר חלילה.
ביבליוגרפיה
וקסלר פאול, שלזינגר מרים, טלניר לאה ואלמגור-רמון רות, לקסיקון לועזי עברי, פרולוג, 1996.
טובי, ל. פ. , כתב אמנותי עברי
Bowman, Sara, A Fashion for Extravagance, Bel & Hyman , 1985
Cataloguing Rules , compiled by Committees of the library associtaion and the American library association , 1963
Cirlot, J. E. , A Dictionary of Symbols, Barnes & Noble, !971
Fairfield, Helen, The Embroidery Design Sourcebook, Inspirtaion from around the world, Cassel, 1994
Fantastic Alphabeths , introduction bt Victor Hugo , Bookking, Innternational ,1995
Gillow, John & Sentance , Bryan, World Textiles, Little Brown and Company, 1999
McCreight, Tim, Design Language, Brymorgen Press, 1996
. Nesbit Alexander, ed. Deorative Alphabeth and initials , Dover publications, 1987
Sasson Rosemary & Lovett, Patricia, Creating Letterforms, Thames and Hudson, 1992
Time -Life editors, The Art of Sewing- Decorative Techniques , Time-Life International , 1976
