בתי דרורה, דללה את הספרים שלה [כל הכבוד על האומץ] ואני לא התאפקתי ושלפתי מהערימה כמה שטרם קראתי. למשל הספר 'כל בית צריך מרפסת' של רינה פרנק מיטרני. בזמנו שמעתי עליו רבות וטובות ואיכשהו לא הגעתי לקרא אותו. אז בסוף שבוע [שהיה לפני שבועיים] התחלתי ותוך ארבעה ימים צללתי וחציתי אותו בשקיקה, קראתי בכל רגע פנוי. נ ה ד ר, קודם כל כחיפאית אני מרגישה מייד 'בבית' בספר שקורה בחיפה. שנית הספר מתאר את שנות גדילתי שלי ועלייתי ארצה. אם כי לא גדלתי בעיר, כן למדתי בבית ספר עירוני [נהריה] והאווירה זכורה לי. אחר כך הפרקים שבהם היא באה לאירופה [ספרד] ובעדינות מראה את ההבדלים החברתיים מעמדיים בין חיי האנשים שם לפה, גם הם הזכירו לי דברים שעברו עלי. לא אקלקל לכם את הסיפור או את החוויה. פשוט מציעה לקרא.
ספר זה , מתחבר לזרם גובר והולך של ספרים שכותבים אנשים שעלו ארצה כילדים וגדלו כאן, עם הורים שלא כולם התחברו למקומיות או אף התקשו ללמוד את השפה. כבר הזכרתי פה את תקופת הוראת העברית במעברות ובריכוזי עולים חדשים, מבצע ברוך בפני עצמו אבל בעל השם הנורא 'ביעור בערות'. מי שהמציא את משחק המילים הזה ודאי הרגיש מתוחכם. אבל זה היה שם מעליב. עד היום זכורים לי דברים שאני למדתי מהנשים הנפלאות והאמיצות שאותן לימדתי עברית באוהל לאור מנורות נפט.
ביום ששי האחרון הגיעה בדואר החוברת החדשה של עת-מול, דו ירחון בהוצאת יד בן-צבי. תענוג צרוף, מיגוון
נושאים היסטוריים הנוגעים לארצנו. לאמי המנוחה היה מינוי ואחרי שירשנו את החוברות קראנו בהם שנית. לפני כמה שנים החלטנו לחדש את מינוי ואנו נהנים לקרא על כל מיני הנושאים הנסקרים בה, שאולי לא היינו נתקלים בהם בעיתונות או החדשות היומיומיות. לעיתים קרובות אני ממשיכה לחפש עוד פרטים על נושאים שהכרתי בחוברות הללו.
אמי המנוחה קראה עוד כתב עת ישראלי מענין, Ariel שיצא בהוצאת משרד החוץ וסקר אמנות ישראלית, מימצאים ארכיאולוגיים ועוד נושאי תרבות מקומית. זה היה כמובן עיתון שנועד לחו"ל. מזמן לא ראיתי אותו ולא בדקתי אם הוא עדיין קיים.
ללכל אחד/ת מאתנו יש ספרים שאנו שבים לקרוא/ לעיין בהם מדי פעם, משלל סיבות. אני לא כוללת בזה מילונים או ספרי- עבודה, שהם בשימוש כל הזמן [ראו את מצב הכריכות של חלק מהמילונים שלי שזקוקים דחוף לכריכה מחודשת!]. הספר התורן לעיון מחודש,היה Wearable Art' by Maria Da Conceicao' שרכשתי בשנות ה1980 בבוסטון וקבלתי עוד עותק מחברה ואיני מרפה מאף אחד מהם.
dress by Maria Da Comceicao
שבתי לעיין בו כי אני נהנית ממנו ומהתעוזה של המחברת האמנית בשימוש ומיחזור פיסות בד שונות לביגוד מקורי מאד. כשאני שבה ומתבוננת בבגדים שהיא יצרה הם עכשוויים, יפים ויכולים להשתלב בין עשרות אלפי [אינני מגזימה] הצילומים המראים בגדים ממוחזרים שאני רואה במרשתת. שם רובם יפים, מקוריים ומענינים ככל שיהיו, אך לא לכולם [לצערי ] יש את ההקפדה על גימור יפה כמו שלה. האם זה אומר שהממחזרות העכשוויות אינן מקוריות? כן הן מקוריות, אבל אולי איבדנו את הכבוד? הצורך? או הרצון לגימור קצת יותר מוקפד, מה שהפך את הבגדים מפעם, שתוקנו ושונו [זה היה המינוח דאז] למשהו קצת יותר אלגנטי. בגד ממוחזר שהשקענו עבודה, זמן ומחשבה בהפיכתו למשהו חדש, זה בהחלט דבר מכובד ונכון לעולמנו, המכלה את עצמו באשפה המיותרת שלנו, אז למה אני מרגישה לעיתים לא נוח כשאני רואה בגד כזה והוא מסמורטט, קרוע ולעיתים לא נקי. האם זה בא משום שאני יודעת שהקרעים הללו יתפרקו עוד יותר בכביסה? או משום שאני חשה שזה זלזול עצמי של העושה ?. או אולי כי אני באה מילדות שבה תמיד מיחזרנו בכבוד ללא בושה אך תמיד השתדלנו שזה גם ייראה יפה, מסודר, נקי וגם שיחזיק מעמד? אין לי הסבר לתחושות הללו.
ספר אחר שאני ממש בדפיו האחרונים, הוא The Golem of Hollywood של זוג המחברים יונתן ןג'סי קלרמן. אני אוהבת לקרא את ספריהם והשם הנ"ל כמובן גירה את החשק לקרא בו. זהו בלש אך גם ספר יהודי הגותי. דוברי העברית ייהנו ויבינו קצת יותר חלק משמות הגיבורים/ות. אי אפשר להגיד שקראתי אותו ברצף אחד, אך ברגע שפתחתי דף לא יכלתי להפסיק. הספר מחפש את שורש הרוע האנושי, במסווה של 'בלש קלאסי' שמתנהג כמו כל בלשי הספרים והסרטים אך יש לו משהו נוסף.
