מכתבים מארץ-ישראל המנדטורית 1936

לפני כמה זמן קבלתי ערימת כתבי עת שהיו שייכים לאבי המנוח. ביניהם מצאתי את עותקי המכתבים הללו. ידעתי שבאמצע שנות ה1930 אבי, סיים תיכון ו'ברח' לישראל. רוב מכתביו כנראה נשמדו, אך דפים אלו שהודפסו בביטאון קהילת פנלו [venlo],נשמרו איכשהו. עם גבור הסכנה למלחמת עולם, שלח סבי את אחד מאחיו להשיב את אבי הביתה.

—————-

פנלו 19 במרץ 1936

מובאים כאן קטעים ממכתבים ששלח הרי להוריו, אני נותן להרי את רשות הדיבור

————————–

סוף סוף יש הזדמנות לשלוח מכתב. מחר נהיה למעשה במצרים. אבל הרשו לי להתחיל את הסיפור מהרגע שבו נפרדנו. היינו שלושה בתא [הרכבת מ.ב.כ.], צרפתי אחד שנסע לשרת באלג'יריה וחלוץ גרמני, שדבר גם אנגלית. היה עלי אם כך מיד לפעול כמתרגם. היה לנו המון מה לספר אחד לשני, מלבד זה החלפנו תמרים תמורת מנדרינות ולחמניות תמורת דבש. אפשר היה לישון בקלות, הרכבת עוצרת רק כדי להחליף קטר. בשעה 6 בבקר כולם ערים, אבל זה בהחלט שווה את זה, הנוף כל כך יפה שאי אפשר לתארו במילים. הרים מתחלפים באגמים בצבע כחול- שמיים וכל זה שטוף בשמש. זה נמשך כך עד מרסיי. שם נאספו כל האנשים על ידי איש אחד מהאנייה, הועמסו במכונית ואז אתה עומד על האונייה ואסור כבר לרדת ממנה. כל המחאות על כך שרוצים לקנות גלויות וכולי אינן עוזרות. מחשבים לי 10 פרנק עבור ההסעה במיניבוס ו10 פרנק כדי שלא אצטרך לפתוח את המזוודה הגדולה שלי. את האיש שיישן בתא שלי, פגשנו במסעדה בפריס גם הנערות האנגליות שראינו שם נמצאות על האנייה. כולם לפלשתינה. החברה הינה בינלאומית בצורה שלא תאמן ואם כבר ברכבת שמחתי עם ארבעת או חמשת השפות שלי, כאן על האונייה זה נראה כמינימום . רק החיילים הצרפתים יודעים שפה אחת בלבד. הערבים מדברים צרפתית שוטפת ולפעמים אנגלית. במשחקי דמקה ושחמט אי אפשר לנצח אותם. יש אנגלי אחד שמדבר 7 שפות ביניהן הודית, רוסית ופרסית . אני ניגש למישהו ואומר בהולנדית מ"השפה שלי אינך מבין פסיק" והוא עונה מיד " כך היית רוצה גוזמאי מכוער", זה היה בלגי שחי בתל אביב. האוכל מצוין בצורה יוצאת מן הכלל , כל יום יין, סרדינים, זיתים וכדומה. אבל לעתים עלי לבקש מנות כפולות. אחר כך מחלת- ים. חדר האוכל הוא באופן מחוכם על הנקודה הכי לא נוחה של האונייה. אתה נעשה חולה מבלי שאכלת. כשאני נעלמתי היו שם עוד 7 מתוך ה20 . כעת כבר כמעט אף אחד לא סובל מזה. עכשיו נעשה גם די חם כאן. הים כחול עמוק ומדי פעם רואים את הכרישים.

אתמול חגגנו את פורים באולם של המחלקה השנייה. הילדים היו נחמדים מאד, שרו ושחקו משחקים הכל ביידיש. זוהי השפה שכל היהודים מבינים ואני שמח שיכלתי להבין את הכל. [בהמשך מופיע חלק של מכתב מ א"י המנדטורית]

הבוקר הגענו שלמים ובריאים ליפו. הקטע האחרון היה הכי קשה. באלכסנדריה לא קבלתי לצערי ויזה מצרית, היות ואני קטין. כך שביליתי כל היום על האונייה. כאשר התרחקנו מהרציף התחילה לנשוב רוח חזקה וכאשר היינו כבר מספר שעות בים, שכבו רוב הנוסעים מחרחרים על גבם. במשך כל המסע הייתי גאה בבריאותי, אבל לאט לאט גם אני הרגשתי חולשה וכל עצותיכם כבר לא עזרו. כשנקודת השיא הזו עברה, כבר היה זמן ללכת לישון ובשעה 6 העירו אותנו. לאחר אין סוף ביקורות וחותמות בדרכון שלך וכולי. אתה עולה ליבשה. הירידה לחוף עולה 25 פיאסטר [1.80] ואז מתחילה הביקורת מחדש במכס ובמשרד ההסגר [הרפואי מ.ב.כ.] המזוודות נבדקות בקפדנות. במקרה המזוודה הגדולה שלי נראתה כאילו היא סומנה ולכן לא נפתחה. קבלתי בערך 10 חותמות בדרכון שלי. ההגעה הייתה באמת נהדרת, למרות שאי אפשר להשוותה למבט שאתה מקבל, כשאתה רואה את מצרים עולה מן הים. שם אתה רואה כל מיני בנינים מפוארים וצמחיה נהדרת. הנמל שם גדול בערך כמו כל פנלו, עם יותר מתריסר אוניות מלחמה אנגליות, אוניות סיור בכל המידות גדולות וקטנות. יפו לעומת זאת נראית כמו הר, שצומח מהים עם אין סוף בתים קטנים ומלוכלכים שמודבקים עליו. אי אפשר לקרוא לרושם הראשון במילה אחרת מאשר מלוכלך. אינך מבין שמהסבך הזה יצא משהו בסדר והנך שמח כשאתה מקבל את המזוודות שלך שלמות בחזרה. לא ידעתי לאן ללכת נרשמתי ל'בית עולים ' בית שבו חלוצים יכולים לשהות שבוע בחינם. כאשר המזוודות שלי הגיעו לשם שמעתי קריאה:” הארי”. זה היה פאול קייזר [Paul Keizer] והלכתי אתו. אני מתעתד קודם כל לנסוע לכל מיני כתובות. בדרך כלל אומרים שיהיה קשה למצוא עבודה. חיי הפועלים שונים מאד מאלה שבאירופה, אבל על זה אכתוב יותר מאוחר. ברגע שאחווה משהו אני שוב אכתוב.

20 למרץ 1936 חיפה
החל מיום ראשון אני נמצא בחיפה. בדרך פגשתי אנשים שונים מהאונייה ומווירינגן [Wieringen] . בחיפה חיפשתי קודם כל מכרים, אנשים נחמדים מאד, שאצלם אני גר כבר חצי שבוע . את הכתובות האחרות שלי  היה יותר קשה למצוא, כי אף אחד לא רשום פה אצל המשטרה או משהו דומה, וספר הטלפונים של כל פלשתינה לא יותר עבה מזה של ניימכן [Nijmegen]. בנוסף לכך פגשתי בחור מקלן [Keulen] שלומד בטכניקום. הלימודים שם מאד קשים והבחור הנ"ל כבר הפסיק ללמוד שם מזה חצי שנה כדי ללמוד עברית יותר טוב. הוא גם לקח אותי לכיתה. ההוראה נעשית בקצב מהיר. אז דברתי עם המזכירה תעודת הבגרות שלי מספיקה להתקבל ללימודים אבל שנת הלימודים שלי באמסטרדם אינה נחשבת. גם לא בטוח שתעודת בית הספר שלי מתחברת עם ויזת התייר שלי.

21/3/36
כרגע אני במשמר העמק [במכתב הוא סירס את השם למישמס הענק] הקבוצה [הכוונה לקיבוץ] הראשונה שלי. כל אחד ייעץ לי שקודם אטייל בכל הארץ, כי כאשר אתה מתחיל לעבוד כבר לא יוצא מזה שום דבר. לכן כשהוזמנתי, גם לא הרהרתי הרבה ונסעתי לשם אתמול בצהריים. הישוב אינו רחוק מחיפה. הכל מאד פרימיטיבי, אבל בית הילדים ובית הספר הנם לגמרי עכשוויים. ככה זה בכל מקום. הערב אנו שוב חוזרים ומחר הגיע שוב הזמן שאני אסע לתל אביב.

אי אפשר לחשוב על שוני גדול יותר מאשר זה שבין חיפה ותל אביב, חיצונית ואולי גם מבחינת הדעות של האנשים. חיפה היא עיר נהדרת, בנויה על ההר, כמה שיותר גבוה כך יותר יפה, ומכל מקום רואים את הים, שהינו כחול כמו גלויה. לתל-אביב לעומתה אין שום דבר מיוחד, חיקוי של ברלין, גרמנית היא השפה הרגילה, הנשים מאד אפנתיות. אבל תל-אביב היא העיר היחידה שהינה 100% יהודית. בשבת כל החנויות סגורות, מלבד בתי הקפה. צורת המגורים שונה לגמרי מזו האירופאית. זה לגמרי מקובל כאן שפועלים, שכירים וסטודנטים וכו"לי [גרים] שני אנשים בחדר.

פתח-תקוה 1.4.1936
מחיפה נסעתי שוב לתל-אביב ומשם לפתח= תקוה, עיירה קטנה בסביבה.גודלה בערך כמו פנלו, אבל הרבה יותר כפרית. כמו כן בקרתי את המשפחות טודפלד [Todfeld] וחלאס [Glass] [שתי משפחות אלו עזבו את פנלו והיגרו ארצה בגלל עליית הנאצים מ.ב.כ.] ועלי למסור לכולם ברכות. בסביבת פתח תקוה יש קבוצה [הכוונה לקיבוץ] דתית, שבה נמצא עוד מכר אחד שלי. הוזמנתי לשם ונשארתי שם יום אחד. הם היו זקוקים לעזרה במסגריה ובקשו שאשאר. היות ולא היה לי מה לעשות הסכמתי. אף פעם לא ידעתי שהעבודה כל כך קשה. קמים בבקר ב 5.30 ועובדים עד ארבע וחצי, אבל אתמול למשל עבדו עד שש וחצי. בקושי יש זמן לאכול. אבל כל אחד במצב רוח מצוין, שרים בזמן העבודה, ולמרות שכולם מאד עייפים, בערב עוד לומדים עברית. מחר אני נוסע לירושלים, אימא, כתבת שפריז לא הייתה מה שאת ציפית שהיא תהייה. עלי להגיד בכל הכנות שאני כן חשבתי כך. לאדם העכשווי עם הסרטים והרדיו שלו יש תחושת התמצאות בין לאומית, כך שבעצם כבר שום דבר אינו חדש עבורו. מה שיש בפריז, יש גם בפנלו.למעשה אף אחד כבר אינו חווה משהו באמת חדש, אפילו האדם הכי נאיבי כבר שמע משהו על זה או ראה צילום של זה. הייתי כעת בצרפת, ראיתי את מצריים ממרחק וחי כרגע בפלשתינה במזרח, אבל טרם פגשתי משהו שממנו אדם נופל מרוב תדהמה. זה מאד רומנטי, הערבים עם הגמלים שלהם, ומאד מעניין כיצד בונים את פלשתינה, אבל זה נראה בדיוק כמו התיאורים והתמונות בעיתונים. זו לא אכזבה, זוהי התקופה שלנו.אולי מחר בירושלים יהיה שונה. הארי כהן

חיפה 1/5/1936
אני כבר לגמרי התאקלמתי כאן. עובד כעת במשרד ארכיטקטים וצריך עוד ללמוד הרבה, היות ושיטת בניית הבתים כאן לגמרי שונה מההולנדית. יש לי המון מה ללמוד כאן. הבוס שלי היה בגרמניה ארכיטקט מאד ידוע וגם כאן יש לו את הפרויקט הכי גדול של חיפה באחריותו. מעניין שארכיטקטים גדולים כאלה עובדים כאו כמעט לבדם ובין היתר בלי משרד עוזר.
הוא מאד מרוצה מסגנון הרישום שלי ["מסודר כמו שהאדון הצעיר עובד, כך עובדים רק ההולנדים"]. החדר שלי הינו בערך 10 דקות מהמשרד, אבל נמצא באחד הבתים הכי גבוהים שעל מעלה ההר. כלומר טיפוס בלתי פוסק. אך כאשר נמצאים למעלה, אז יש לך את הנוף הכי יפה שאתה יכול לתאר לעצמך. מסביב לכל הבית יש מרפסת והגג הוא שטוח. מזג האוויר נעשה פחות נעים. עד כה היה מדי פעם חם אבל זה היה חום השמש , אתה יכול להלך בצל [בערב זה קריר ובלילה אפילו קר ומדי פעם נושבת רוח קרירה.] כעת אנו חווים משהו חדש רוח מדברית [חמסין] נושבת. אז לא עוזר הצל, זה נמשך ביום ובלילה ובכל מכת רוח אתה חש שוב את החום מכה בך. מזל שזה לא נמשך יותר משלושה ימים ברצף, אבל ביום השלישי אתה כבר גמור. לא כל מה שכתוב בעיתונים ששלחת על פ. מדויק . רק בשכונות הערביות והמעורבות יש אי שקט. בשכונה שבה יש 100% תושבים יהודיים, כמו זו שבה אני גר, אין התנגשויות. ככה למשל שיכנו את המשפחות היהודיות מהשכונות הערביות בטכניקום [שנמצא מעל למשרד שלי]. עם השפה זה הולך מצוין, אני יודע כבר די טוב את כל מה שאני זקוק לו במסעדה, במשרד וכולי. עדיין איני מצליח לקרוא עיתונים. במשרד מדברים לרוב גרמנית ואנגלית.

חיפה , 6/5/1936
כמה דברים מיוחדים מהשבוע שעבר, בלילה של יום שבת ירד גשם זלעפות. זה היה הגשם הראשון שראיתי פה מאז שבעה שבועות, יודעי דבר אמרו לי, כעת מתחיל הקיץ, ובבקר שלמחרת הבנתי מה משמעות הדבר. זרועותיי היו מכוסות לחלוטין בעקיצות חרקים שכאבו לי מאד. יש אפשרות שכעת תבוא המחלה החיפאית שכולם חוששים ממנה הpapadatja [ הערה מס 1 למטה], אבל עד היום טרם חשתי במשהו.

8/5/1936
קודם אענה לשאלותיכם, Mizpak [הסירוס במקור מ.ב.כ.] פירושו מגדל צפייה , כעת כשראית את הצילומים אתם רואים שזהו דווקא שם לא רע. Hadai Hacarmel [סירוס במקור מ.ב.כ.] פירושו 'התכשיט של הכרמל' וגם זהו שם מאד טוב. תאנים ותמרים הנם לרוב בלתי אכילים בגלל התולעים . תפוזים היו, כשהגעתי לכאן עדיין די זולים, 3 עבור חצי פיאסטר=7.5 סנט. כעת כבר כמעט ואי אפשר להשיגם. כאן מוכרים את הסוג היותר גדול ופחות טוב מזה שמייצאים. בדרך כלל לא קונים כאן תפוזים אלא כוס של מיץ סחוט.

11/5/1936
היום שוב "חמסין" וזה חם מדי מכדי לעבוד. האוויר מאד מעונן ומלבד זה מלא באבק, אי אפשר לראות את השמש. אי אפשר לצלם וזה חם נורא. בערב קשה ללמוד או לקרוא, אז הולכים מוקדם לישון וקמים מוקדם.

15/5/1936
אני מכוסה עד לשורשי כפות ידי בעקיצות של חרקים. אני כבר יכול להבחין בין העקיצות של היתושים לבין האחרות. הראשונות אינן מסוכנות, באיזורי ביצות הן גרמות לקדחת, השניים הם מפיצי הפפאדטייה המפורסמת.
עם העברית אני מתקדם כעת לשביעות רצוני, אבל בכל זאת עלי עדיין לקחת שיעורים, כי אחרת זה יהיה יותר מדי חד צדדי. עיתונים אירופיים הם יחסית די יקרים ובדרך כלל בני שבועיים עד שלושה שבועות . לא מוצא חן בעיניי שאני כל כך לא מעודכן במה שקורה. למעשה יש פה הרבה מוצרים הולנדיים והם מיוצגים בצורה נאה. רואים הרבה את הברבור [Zwaan] של Zwannenberg. בחוף הים הרדיו צורח "אני של 'פיליפס'".הסיגרים הם ברובם תוצרת הולנד, אבל עישון סיגרים זה מותרות יוצאות מן הכלל. נוסף על כך מוצרי חלב וכולי. ל'פיליפס' יש בערים הגדולות חנויות משל עצמם והרבה מודעות בעברית. בשבוע הבא אני אלך ליריד- המזרח. לעתים אני הולך לשחות. זה יותר פשוט בהולנד מאשר בחיפה. לאורך העיר הכל תפוס על ידי הנמל הענקי ובפיתול יש מפעלי תעשיה. ואז יש שני חופי רחצה. אחד ערבי ולשם אי אפשר ללכת כעת, רוחבו 10 מטר ואורכו 200 מטר. האחר הוא בידיים יהודיות, אבל זו בעצם בריכת- שחייה עם מי ים מלוחים [אי אפשר להשוות לחוף של הים הצפוני] רוחבו 50 מטר שבו אתה יכול לטייל שעות ארוכות . מלבד זאת אני לעתים הולך בשבת לקבוצה [קיבוץ], למעשה אין פה יומיים חופשיים, כמו שחשבתי קודם. יום ראשון הוא כאן מכל הבחינות יום עבודה מלא.
חיי המסחר לא יכולים לשאת שני ימי מנוחה. לכן חוגגים כאן רק יום אחד של ראש השנה ובפסח רק ערב סדר אחד.[על הדף מופיע תיקון של עורך הביטאון שכותב] לא נכון. היום השני של כל החגים הוא חג רק בגלות. בפלשתינה אין חוגגים את יום השני של החג את הסיבה הסביר כבר האדון הנכבד רובנס [Rubens] בביטאון.

חיפה 22/5/1936
עדיין מאד לא רגוע כאן. כמעט בכל יום נופלים חללים בירושלים. חיפה היא העיר היחידה שבה אין כמעט מהומות, לפעמים מאירות אוניות המלחמה את הזרקורים האדירים שלהן מעל לעיר, מראה מאד מרשים. עם עקיצות החרקים המצב הרבה יותר טוב. החיות הללו זוחלות לכל מקום ועלי להתעטף היטב בלילה.

חיפה 16/6/1936
ביליתי כמה ימים נחמדים עם חברינו מדן-האג. היות ונסעתי עמם לתל- אביב נסעתי לראשונה בחיי במחלקה השנייה והיות והיה לי כרטיס הלוך ושוב נסעתי בה שנית אתמול. נסעתי אז בחברה שונה לחלוטין . שתי נערות שוויצריות שנסעו לחופשה לבירות ובחור תימהוני, שהתברר שהוא הולנדי. הוא סיפר לי איך התחיל כבוקר [קאובוי] באמריקה וכולי. כרגע הוא גר בפקינג [Peking] [כיום נקראת בייג'ין מ.ב.כ.] ועובד אצל 'של' [`Shell`]. פעם היה זמן נפלא, כשיכולת לנסוע לכל מקום ולמצוא עבודה בכל מקום. ההולנדית שלו דמתה לאנגלית, הגוף שלו נראה אכול מקדחת. מחר אני עובר לגור בתל אביב, שבה אני בקשר עם ארכיטקט הולנדי. אינני יכול להתלונן על חבריי התל אביביים. כרגע נראה שבתל אביב המצב נרגע. לעומת זאת נפלו בחיפה הפצצות הראשונות. אני עוזב אם כך בדיוק בזמן. לאנשי התיירות המצב הוא כמובן גורלי וכל המלונות ריקים, למוניות ולמכוניות התיירות אין מה לעשות. לחיות באזור הכפרי זה היום הכל מלבד נעים. יחד עם מכירים הייתי בקיבוץ, יש שם חיילים שגרים במקום, כמה פעמים ביום עוברים פטרולים עם מכונות יריה, אווירונים וכולי. לפחות פעם בשבוע יש שם שריפה. בתל אביב יכולים לשחות בים בכיף. מהבית אתה יכול לטייל לחוף בבגד ים. כמובן שהוא דחוס. בגדי הים שם קצת יותר נועזים מאשר בהולנד. ודאי קראת שיבנו נמל בתל אביב . זה חשוב מאד לעיר כיוון שיש שם כל כך הרבה מחוסרי עבודה .

תל-אביב 25/6/36
כמו שאתה רואה אני כבר חש יותר טוב וכאן לא דואגים כל כך מהר. עם38 מעלות עדיין הולכים לעבוד, וכשבקשתי להביא רופא כאשר היה לי חם של 40 מעלות, צחקו עלי על משהו כל כך רגישות יתר [“Zimperliches”]. מילאתי אחר עצתך לאכול הרבה שמנת. מי שלא עושה את זה, שב ומקבל את זה, הצגה מתמדת. אפשר לקנות כאן דברים כאלה ארוזים, שמנת, יוגורט וקופסאות של חלב מרוכז 'תוצרת הולנד'!!. השבוע מאד השתעממתי. ענף הבניין בחלקו משותק בגלל השביתה הערבית, כך שלא קל למצוא עבודה. בימים אלה יוחלט אם אתקבל לעבודה במשרד של ארכיטקט. הוזמנתי לשם ביום ששי בערב. היה מאד נחמד, היו כמה נערים ונערות הולנדיים, רק שלפתע כולם בבת אחת התחילו לשחק ברידג' ואז השתעממתי עד מוות. אחרי כן שכבתי הרבה על החוף והשחמתי מאד, אבל לאף אחד לא אכפת מזה. אני גר באמצע העיר אך בכל זאת כמה דקות מחוף הים, זה אפשרי רק בתל-אביב. החוף אינו כל כך רחב וחסר חוליות. בבקרים הוא מלא באמהות עם יוסים ואסתריות ויותר מאוחר כיתות בתי ספר שלמות עם הרברטים , גרטייות ווימפים . כולם ערומים לחלוטין. !!!!

תל-אביב 10/7/1936
אינני יכול לאמר מילה אחרת מלבד זה שאתה הרגשת אותי היטב, קבלתי כל מיני דברים, והכל ביחד גרם לי ליום נעים, יש לי משרד נחמד, מותר לעשן ולקחת כמה ספרים וכתבי עת שאני רוצה, רק שעבודתי הינה זמנית. מצב ענף הבנייה נראה כרגע רע מאד. כבר אחרי מלחמת חבש התמעטה תעשיית הבנייה . כעת במשך השביתה הערבית היא ממש גוססת ונעלמת. יש סימנים של האטה בשביתה, אבל אף אחד אינו יודע דבר לאשורו, בשבועיים שבהם הייתי מחוסר עבודה השתעממתי בצורה נוראית. שהרי אינך יכול כל היום ולא כל הזמן לקרוא וללמוד. כבר לא יכולתי לראות את החוף. מזל שבקרוב זה ייגמר כשאני שוב אעבוד באופן סדיר, יש לי אפשרות טובה,.כמו שמובן, התושבים הפכו מאד לאומיים, אבל בכל זאת מאד רגועים, אין הפגנות, כלום, כולם מחכים.

תל-אביב 1/8/36
בתיווך של מכירים קבלתי עבודה אצל ארכיטקט גינון. האיש הינו טורקי ומדבר מעט גרמנית, אשתו מדברת רק צרפתית, או למעשה אני יכול לדבר אתה רק בצרפתית, העבודה הייתה מאד זרה לי, אבל זאת אומרת שאני לומד שם המון דברים חדשים. הוא המנהל העסקי של חברה לתכנון גינות, הוא אינו יודע לצייר בעצמו, כך שיכולתי לעזור לו היטב בפרטים של בנין [גדרות וכדומה], כשכבר הייתי שם עמוק בעבודה, קבלתי הודעה מהבוס הקודם שלי שאבוא מיד לעבוד, הוא לקח בית כנסת שצריך להיות בנוי עד ראש השנה. לפני שבוע בשבת הייתה פה הפגנה, שומרי השבת, עצרו את כל המכוניות, שעברו ליד בית הכנסת, ואפילו הייתה דריסה כתוצאה מכך המשטרה הייתה צריכה לבוא כדי לאפשר שוב את התנועה .
הייתה לי כעת באופן זמני עבודה אצל שניים ועבדתי בשבוע אחד בערך 15-17 שעות ביום ובערבים כבר לא יכולתי לעמוד על רגליי. כעת אני לפחות יודע, מה טעם העבודה, כמו שאומרים כאן. מצאתי כאן חבר טוב . מה שמאד נחמד בעיני .

7-8-36
אנחנו עדיין עובדים קשה, על האקלים עדיף שלא אכתוב, אינך יכול לתאר זאת לעצמך. אנו מתקרבים לאט לשיא. אני חושב, שהגוף שלי החזיק די יפה מעמד. פעם אחת פפדטיה פעם אחת קלאזזה [clazazah] ראה הערה מספר 2 בתחתית הרשומה] ולעתים מורסה, אני יכול להיות מרוצה עם זה. עדיין לא רגוע כאן, אבל עדיין מספר פעמים בשבוע מופיעים העיתונים עם מסגרות אבל שחורות, כאשר פה ושם ירו שוב ביהודים למוות. בירושלים עדיין יש עוצר שהוכרז שם לפני כמה חודשים, בערב אחרי 7 כולם בפנים.
צבי

תל-אביב 10/8/1936

25 להורים היקרים [כמנהג ההולנדי אבי כתב את המכתב בחרוזים מ.ב.כ]
מפלשתינה החמה אני מושיט לכם במחשבותיי את ידי בברכה אני מצטער שאני לא יכול ללחוץ אותה באופן ממשי. אבל זרועי קצרה מדי ולכן זה לא יצליח. אני שולח את ברכותיי באווירון. ובפעם הבאה אולי אהיה שם בעצמי. הפעם כמו שאתם מצפים אהיה בכל יום הראשון [הזה מ.ב.כ.] בפנלו ולו רק במחשבותיי. בבקר כשאצלול בים, בחול, בעיקר בעבודה כאשר אשתמש בשעוני. בערב אני אחשוב על זה עשרים וחמש שנים, כל הזמן הזה היו הוריי ביחד עשרים וחמש שנים הם אוחזים זה בזו, עדיין אינני יכול לדעת מה משמעותה של תקופה כזאת . עשרים וחמש יחד בבית ובעסקים, את זה איני יכול לדמיין לעצמי עם 18 השנים שלי. בכל אופן אני סבור שהברכה שלי לא הייתה רעה בריאות עד לנשף חתונת הזהב שלכם צבי .

תודה לשני המתרגמים שהציעו פתרון לשמות המחלות ולאורי שקרא את התרגום

הערה 1
This is only a guess Can it be Qazzazah? It sounded like an Arabic name so I looked it up:
Can it be Qazzazah? It sounded like an Arabic name so I looked it up Some sort of nausea. Arie Gus

הערה 2 :
I’ve found it (not an easy task…). פפטצ'יor פפטצ'ה.See:

http://www.nrg.co.il/online/47/ART1/884/683.html

השם השלישי נעלם לגמרי: פפטצ'י. הוא התגלגל ממחלה אחרת, קדחת זבוב החול,
הקרויה באנגלית: fever pappatachi. על השיר הזה כתב נתן אלתרמן בכובעו
כפזמונאי את שירו "לי לה פפטצ'י", המסתיים במילים:  "חיבקתיהו, נישקתיהו/
ורקדתי קוקראצ'ה/ ואחר שעזבתיהו/  יש לו פפטצ'ה".
Carlos G. Spitz