איפה המקוריות ?

"זה מקורי?" שואלים לעיתים אנשים שנכנסים לביתי ורואים ציורים של אמי ז"ל, או להבדיל לחיים ארוכים עבודות של מכרים/ות על הקירות. שאלה זו או דומות לה לעיתים מחזירות אותי שנים לאחור, כשלפני שנכנסנו לבקר שכנים, אמי הזהירה אותי לא להגיב לגבי מה שתלוי על הקיר. טאפטים היו חריגים באותם הזמנים, אך כבר ראיתי כאלה בחו"ל, כך שלא התרגשתי מצבעי הכתום חום הדבוקים לקירות. אבל במבט שני ראיתי המון מסגרות עץ קטנות תלויות על הקיר, התקרבתי להתבונן בהן ונדהמתי, בחלק מן המסגרות היו תצרפים גמורים שתמונתם הורכבה. באחרות  היו פיסות קנבס מודפסות בתמונה, מוכנות לרקימה ומילוי בחוטים, אך הם לא מולאו אלא מוסגרו כמות שהן. כנראה שהראיתי את תחושותי. כי אמי השתעלה במכוון מספר פעמים להזכיר לי שלא אביע דעה, או אשאל חלילה שאלה חצופה. בשבוע שלאחר מכן היו לנו שיחות רבות בבית על מושגים כמו קיטש, אוטנטיות וכדומה. בקרתי עוד פעמים רבות באותו הבית ולצערי אף פעם לא העזתי לשאול אותם, למה בחרו לעשות זאת, כיום אני סבורה שאפילו הייתי צעירה מדי כדי להבין את התופעה הזו.

בזמנו סברתי שזה קיטש וחוסר מקוריות, אך אני מרגישה שעם הזמן הטעם והתובנות שלי [ושל אחרים] משתנים, רבים מאתנו משלבים בעבודותינו קטעים או קרעים של חפצים מפעם וזה חשוב לנו ולזרימה התרבותית נפשית של חיינו. בדיוק כמו שאנו משתמשים בחלקים, חפצים, ופריטים קנויים ויודעים שזה בסדר. כיום אני סבורה שאולי, עבור אותה שכנה, השימוש שלה בפריטים הללו כפי שהיא השתמשה נתן לה תחושה של מקוריות או ביתיות מילדותה ואז זה היה בהחלט מקורי.

אמניות העוסקות באמנות הטלאים בונות את עבודתן בעיקר מקטעי בדים, כפתורים, חרוזים  או פריטים אחרים. סיבה נהדרת להעביר לחברותי העוסקות בכך, כל מיני 'שאריות' שיש לי. אמנות הטלאים התחילה בתקופות הטרום תעשיתיות, מתוך צורך לשמר ולהשתמש בכל זנב חוט ופיסת בד, כי יצירת כל דבר היתה כרוכה בעמל רב, ואם לא היה משהו -אז פשוט לא היה!. אנשים השתמשו במה שיש להם!. אני מודה שטרם התרגלתי לכך שאנשים קונים בדים כדי לחתוך אותם לפיסות זעירות להרכבה מחדש, מבלי שעשו מהם קודם כל משהו 'שימושי' ולא יוצרים בעיקר עם שאריות שיש להם, אבל זו כנראה תמיהה אישית שלי.  לתחושתי השימוש ב'שאריות' מזדמנות, תורם מאד למקוריות של העבודה. אני מתרגשת כל פעם מחדש כשאני רואה כיצד אותה שארית ש'חלקתי' בין כמה מחברותי  מקבלת אצל כל אחת ביטוי שונה לחלוטין. זהו קרע בד או פריט שניתן להן כתוצאה של הרגשות וההבנות שלי לגבי העבודות של האמנית המיוחדת הזו שלה נתתי אותו. השדרים והספורים של אמנותה מכילים סמלים, צבעים כל כך ברורים ואישיים לה שאני יכולה להבחין ש'פריט זה או פיסת בד זו' הם חלק של השפה שלה.  אני ממש מרגישה שהשארית או הפריט אומרים לי למי הם מתאימים. לאחר מכן  תמיד מרגש כיצד הם משתלבים בעבודות של כל אחת.

המקוריות, בלעז האוטנטיות, היא דבר חשוב והיינו רוצים להאמין שכל יוצר ואמן הוא/היא  אכן כזה. ושלא תהיה טעות אני בהחלט מודעת ואפילו מאמינה שחלק עיקרי מהאוטנטיות של כולנו, היא נלמדת, סביבתית ותרבותית. כל אחד מאתנו הוא סלט של רקעים תרבותיים, כשרונות מולדים ונרכשים, ונסיבות חיינו ומזה יצא הדבר המקורי והמיוחד לנו. וכשזה קורה זה נפלא.

אך אני לא נינוחה מכמות החוסר מקוריות. זה מטריד אותי,  אני מבינה שכולנו  מושפעים ממה שקורה ב'עולם האמנות'. ולפעמים סבורים/חשים  שאם נעשה משהו ב'סגנון מסוים' או עם 'מסר מסוים', אז נהיה הכי חשובים/ מקובלים/ נמכרים. אולי זה נכון ואין שום רע, להיפך זה נפלא כשאמן יכול להתפרנס מאמנותו. אך משום מה אני דווקא סבורה שמקוריות היא האופן שבו אמן יכול להיות הוא עצמו וגם להגיע לפרסום ופרנסה. אך לי חסרה המקוריות של התרבות שלנו, עברית , ישראלית [שמכילה גם את שכנינו הלא יהודים], יהודית. כל שמוש בסמל, אות, צבע, מילה וכולי  אם הוא באמת חלק בלתי נפרד מה'שיח הפנימי האישי' של האמן הוא נכון ומתבטא כך על או בתוך היצירה. אך מה לעשות ואני רואה להוותי הרבה יצירות שנעשו למען העיניים הזרות, הרבה פעמים למען עיניים שחומדות את ביזויינו. נפוץ השימוש בסמלים נוצריים אנטי יהודיים במפורש, הרבה פעמים כשאני שואלת את העושה למהות השימוש, הוא/היא אפילו לא יודע/ת מה מהות הסמל או הביטוי ששילב בעבודתו/ה. בכלל איני רוצה להזכיר, אבל צריך, את השימוש המחפיר בכל מיני סימנים נאציים. זה לא מקורי, זה תסביך שטוקהולם קלאסי, או שאחרי דורות של היותנו עם נרדף כבר הפנמנו את מה שאמרו עלינו, לא מקורי וגם מעליב ועצוב כל כך. שהרי נדבך אחד  חשוב ביותר של העולם הנוצרי הזה ודימוייו הוא משלנו, מהתנ"ך שלנו. אז למה אני צריכה לקבל אותו עם פרשנות זרה?.מתורגם בחזרה אלינו.

מה קרה למה שמקורי לנו ושלנו , אותיות יפהפיות, ספורי עם עם תיאורים פלסטיים מופלאים, תבליני -ספורים ודימויים שהתעשרו והתעצמו בכל מחוז -גולה, מגוון מיומניות במלאכות בטקסטיל ובמתכות [תכשיטים] וכו"לי , שבתנ"ך השכילו לקרא מלאכת מחשבת. לאן נעלמו הדברים הללו ?  האם לא השכלנו לקבל את מכמני התרבות הללו? או לא ידענו איך לשמרם / להעבירם הלאה לסביבתנו.

מרים