רוח חמימה בסופו של קיץ

השבוע הלכתי ברחובנו ובמקום שבו הוא נפגש עם עוד רחובות  נשבה פתאום  רוח חמימה- שהתה לרגע על לחיי וחלפה לדרכה. ידעתי שזהו סימן לסוף הקיץ, לרגע הרגשתי כילדת בית ספר שמבקרת אצל חברים של אמי במושב היוגב. שהיתי אצלם שבועות ארוכים בחופש, עובדת בכל מלאכת הבית והמשק, לעיתים ממלאה חלקית את מקומם של הבנים של המשפחה שנסעו חלק מהזמן למקומות אחרים. לרוב עבדתי שכם אחת עם הבנים של הבית, שאחד מהם נולד יחד עמי באותו מחנה פליטים בשוויייץ ומאז היו האמהות חברות. לחילופין  היו שני הבנים הגדולים של החברים שוהים אצלנו [ גם כשגרנו ברגבה ואחר כשגרנו בנהריה]  ואצלנו הם בילו בקריאה, משחקי לוח ושחיה בים.

ליד ביתם שהיה בקצה רחוב אחד של המושב היתה גבעה שעליה היינו משחקים או נוברים בין הסלעים, אכלנו תפוחי עץ ירוקים ולא לגמרי בשלים ישר מן העצים. קראנו 'חסמבה' 'וינטו', וחוברות 'בלשים'. שחקנו גם עם יתר בני המושב. כיוון שבקבוצת הגיל שלי לא היו שם בנות, הרי כל בת מתארחת זכתה להרבה ענין, כולל טיפוס על עץ שמשקיף למקלחת של המארחים ותמיד הייתי צריכה לזכור לשים מגבת על החלון.

לעיתים היינו הולכים ברגל , נעולים בסנדלים ולבושים במכנסיים קצרים, הבנים בחולצות טריקן מפוספסות ואני בחולצות אתא לתל -מגידו , שעוד לא היה כל כך חפור ומסודר כמו היום, מנהרת היציאה היתה חסרת מדרגות, חלקלקה ורטובה. נהגנו לסייר בין הקבוצות החופרות ולשאול שאלות.

במקום שכביש היציאה מהיוגב מתחבר לכביש הראשי עדיין עמדו צריפונים של 'מעברת מגידו', רוב תושביה כבר עברו למגורי קבע בישובי התענך שנבנו אז, אך היו עדיין אנשים שסרבו לעזוב את הצריפונים של המעברה.

פעמיים ביום נכנס אוטובוס למושב, ואם אחרתי לעלות עליו אז הייתי נוסעת באוטובס מצק-פוסט = צומת הקריות עד יוקנעם ושם מצפה ל'טרמפ', לרוב היו אלה שוטרים של משמר הגבול  שלא חשבו שטוב שאעמוד שם והם דאגו להכניס אותי לתוך המושב 'כדי לדעת שהכל בסדר!'. במשך השנים נסענו, הבנים ואני כמה פעמים באחד משני האוטובוסים שנכנסו למושב לחיפה לראות סרט.  בדרך חזרה נסענו  באוטובוס האחרון לעפולה, בקשנו מהמשטרה שיטלפנו למשרד המושב ומשם הזעיקו את אב המשפחה שבא לקחתנו עם טנדר.

וככה עבר החופש, בין חליבות, איסוף ביצים, ניקוי אבוסים איסוף זבל מן הלול והרפת, האכלת עופות , השקיית אפרוחים ב'בית האימון', בישול, כביסה ותיקונים [לעזור לאם המשפחה].  בלילות יצאנו  לשדות להזיז צינורות השקייה. ליציאות אלו לקחנו עמנו את הכלב 'חביב', שהטיב לשמור עלינו מכל מיני סכנות.   כמעט מדי לילה נשמעו  יריות בצדדים שונים של המושב, מסתננים היו באים מעבר לגבול הירדני ומנסים לשדוד פרות, מכשירי עבודה וכל אשר יכלו לשאת עמם.

כשלא עסקנו במלאכות המשק, שחקנו, קראנו, והסתכלנו על נופי העמק, משדות השלף עלו אחרי הצהריים מעין גלי חום שטשטשו את מראה הנוף בפסים שקופים למחצה. בקצה אחד של העמק ראינו את חומת העפר של מאגר כפר ברוך ודמיינו שיום אחד נלך לשחות בו. יצרנו מסגרות מקנה במבוק ותלינו בעזרתם 'תמונות' שגזרנו מלוחות שנה ועיתונים. הרכבנו 'טלפון' משתי כוסות נייר וחוט ארוך ונהלנו 'שיחות' בצעקות.

בילינו על המתבן, נזהרים מנחשים ונתקלים בגורי חתולים ו/או עכברים. בשנים הראשונות לא היה חשמל אז בערב הדליקו מנורות נפט והחברה של אמי גיהצה עם מגהץ פחמים.  אח"כ הגיע לשם גנרטור מרעיש.  פעם בשבוע או שבועיים הלכנו לראות סרט שכמו ביתר הישובים הוקרן בחוץ על מסך גדול. בשנים הראשונות גם לא היו שירותים בבית וכולם יצאו לפחון שעמד מעל בור הספיגה. פעם כשבקרה שם  אמי וישבה שם בפנים כשלפתע חשה דחיפה קלה , היא היתה בטוחה שזהו אחד הבנים שמתלוצץ עם מקל ארוך, אך כשהסתכלה הצידה ראתה חולדה, היא זנקה החוצה בצווחות אימה.

וכל שנה בשלהי יום כלשהו, קצת לפני סיום חופשת הקיץ , נשבה פתאום רוח חמימה, לטפה לרגע את לחיי והמשיכה בדרכה, וידעתי שתמו החופש והקיץ.