אתם באמת מאמינים בזה?

כאשר גדלתי  ברגבה היה שם  חבר משק שהיה מפקד גדוד במילואים. קבוצת הגיל שלי [9 בנות בשלוש שנות לימוד שונות] למדה בבית הספר העממי 'ויצמן' בנהריה. ואחד ממורינו בבית הספר היה פקוד של אותו חבר משק. יום אחד, אחת הבנות לא הכינה שעורי בית וכדי לא לקבל נזיפה מאותו המורה, טענה: " שבמילא למחרת לא יהיו לימודים כי המפקד שלו כבר גויס למצב חירום!" . איני זוכרת אם היא איכשהו שכנעה את הבנות האחרות להשתתף בשקר הזה , אבל היתה מהומה גדולה, לא היו אז הרבה טלפונים , לכן  המורה טלפן למזכירות המשק לוודא אם מפקדו גויס….והשערורייה עלתה עד לב השמיים.

באותה התקופה יוחסו שמועות שפרחו בארץ,  הרבה פעמים ל'סרן שמועתי'. מה שמיד הסביר שאלו שמועות. זה מובן כי  המדינה היתה 'קטנה' ונראה היה שלכל שני אנשים שאינם מכירים זה את זה היו כמה וכמה מכרים משותפים. אם לא היית עם אחיו של הזר שעומד מולך…בצבא, אז כנראה היית עם שכנתו באוניברסיטה או עם הבת של מורתו בגן וכולי…..

בני גילי זוכרים כמעט בעליצות את שידורי 'קול הרע"ם מקהיר ' שהלעיטו אותנו בשלל שקרים והמצאות שקל היה לראות שהם מופרכים או מוגזמים.  לימים קראנו כולנו על 'כאילו קנוניות' רבות מספור, החל מרצח קנדי וכלה בנפילת מגדלי התאומים בבניו-יורק ועוד ועוד.

אנו כיהודים, לצערנו הננו מושא תמידי לתעמולת שנאה שמשתמשת באלפי סיפורי 'קנוניות כביכול' שבכולם אנו מואשמים בכל מיני צורות. לכן סברתי שיהודים לא יאמינו כל כך מהר לקנוניות, אך מסתבר שהננו ככל העולם וגם אצלנו יש המאמינים לספורי הקנוניות מבלי לבדוק את אמיתותם, מקורם או אפילו הסתברותם. בין שוללי השואה יש ממש תעשיה של סיפורי קנוניות, שחלקם מופיעים במחזוריות על המרשתת בכל מיני קבוצות דיון.

לצערי נתקלתי כבר בילדותי  בכמה וכמה ספורי קנוניה ולמדתי על בשרי את הרשעות והנזק שבדבר ומעל לכל קלטתי שהן מבוססות על שקר גס ומכוער. הבנתי גם, שלמרות שחלק ממספרי ה'כאילו קנוניות' הם תמימים קצת ומעבירים את הספור הלאה לא מרצון להזיק, אלא יותר משעמום או מרצון להרשים 'שהנה הם יודעים משהו סודי שהשומע אינו יודע'.  יש רבים שמספרים את ה'כאילו קנוניה' כדי להצדיק את הדעות הקדומות של עצמם או את הפחדים שלהם.

רמת הספורים המדומיינים שונה, לעיתים הם רק משעשעים אבל לפעמים נזקם מרובה. אמי פעם ספרה לי שאביה אמר שיש תמיד לקרא שני עיתונים משני צידי הקשת הפוליטית ואז אפשר אולי לראות מה קרוב לאמת.

מקורותינו מלאים בביטויים  המתריעים כנגד השקרים והבדיות, להד"ם [לא היו דברים מעולם], סיפורי בדים , סיפורי אלף לילה ולילה , שקר אין לו רגליים [=אך כנראה שיש לו כנפיים ???] עורבא פרח, לא דובים ולא יער ועוד ועוד …. ובכל זאת, כולנו נתפסים ברשתן של סיפורי הקנוניות , אגדות עירוניות, המצאות שלא היו ולא נבראו.

כשמישהו/י מספר לנו סיפור דמיוני, הרבה פעמים הוא/היא מביא/ה זאת כמשהו שקרה למכיר/ה שלו שממנו כביכול שמע את הספור. לפעמים….' הוא רק קרא את זה בעתון' או כמקובל בימינו במרשתת. ואז אנשים מעבירים לנו את המידע כביכול כעובדה נכונה, לעיתים מקושטת ומעוטרת בתוספות.

עלי להתוודות שכמו כל האנשים גם אני לפעמים בולעת סיפור קנוניתי כזה או אחר כאילו הוא אמיתי, אך למזלי פיתחתי לי עם השנים כל מיני אורות אזהרה, מסננות ומעצורים ואני מנסה לבדוק מקורות.  בשנות לימודי ועבודתי כספרנית ליטשתי יכולות אלו כמיטב יכולתי.

החלק  החביב של סיפורי הדמיון הללו הם  'האגדות העירוניות' [Urban Legends]. לפני כמה שנים

קבלתי ממכר של אבי את ספרו שהיה מבוסס על הדוקטורט שלו. הספר כתוב וערוך יפה, האגדות

אגדות עירוניות מאת פטר בורחר

מחולקות על פי נושאים, ויש לו מפתח שמות מפורט. [371 עמודים] . מה שבלט לי בעיקר היה שלרוב האגדות הללו יש מקבילה בעברית, או ביידיש, כמובן עם שמות אחרים והספור 'התרחש' במקומות אחרים, אך מלבד זאת  הוא ממש זהה ורואים שזהו אותו הספור.

אגב,  שמעתם ש…..