אופנה היתה פעם 'מודה'

פעם קראו לאופנה = מודה, כל תחילת עונה מישהו בתעשיות הטקסטיל החליט איזה אורך חצאית נלבש, איזה וכמה קפלים יהיו בחצאיות, איך יחתכו את השרוולים וכו"לי, למעשה החליטו איזה חלק גוף של האשה יהיה מודגש. צבעים, גיזרות, חומרים של בגדים, נעליים ושאר אביזרים היו יותר מחמירים מחוקי התנועה. כמובן שלא לכל הנשים היה כסף, זמן, כוח וסבלנות לשנות את כל רכושן מעונה לעונה, אז היו בעיתוני הנשים כל מיני מדורי עצות של "איך תתאימי את תכולת ארונך למודה של השנה", כשאני מעיינת בעיתונים ישנים אנ מחייכת למקרא העצות המוזרות לעיתים. גם ספרי תפירה ישנים, מלאים בהצעות שונות ומשונות איך לחסוך ובכל זאת 'להיות במודה' .

מקרוביי שהוציאו לאור עיתוני אופנה ותפירה, שמעתי לפעמים כל מיני רעיונות ספק רציניים ספק מבודחים, על מה ולמה האופנה פתאום מתמלאת בצבע מסוים או בנקודות, פסים או משבצות. "היצרנים נתקעים עם מאגרי בד מסוג מסוים" אמר דוד רבא שלי "ואז הם מודיעים למתכנני האופנה מה להפוך לאופנת השנה!" , הוא בדרך כלל חייך כשאמר זאת לא חייך, אז אולי היה משהו בדבריו? 'ההוכחה כביכול' לטענה זו היתה העובדה שרוב השנים, בתי האופנה המובילים הצליחו להפתיע אותנו עם כמה וכמה מאפיינים דומים. קראתי מחקרים רציניים וארוכים על כך שאורך המכפלת יורד ועולה בהיפוך למצב הכלכלה. בשפל כלכלי הן מתארכות ['חצאיות ארוכות יותר זה חסכון בחימום' טען חוקר אחד] ועולות ומתקצרות בעונות שפע. מחשופים גם הם גדלים ומתכווצים לפי כל מיני תיאוריות. ריבוי לבישת מכנסיים שינה הרבה מהנוסחאות הללו. אך עדיין יש לנו, בתי אופנה שיוצרים כל שנה אוסף חדש, אך כעת נראה שאלו בגדר הצעות אפשריות בלבד. רוב הנשים [והגברים] מתלבשים על פי בחירתם האישית. האופנה היא דמוקרטית בהרבה חלקים שלה, כיום אפילו ה'מעין מדים' של הרבה מקומות עבודה = דהיינו חליפות המכנסיים והז'קט הנלבשים על ידי שני המגדרים, הם מגוונים יותר בצבעים ובגזרות ואפילו בחומרים, אורך ורוחב המכנס כבר אינו אחיד לכולם, יש חופשיות בתוך מסגרות. אך כל החופש הזה גם קצת מבלבל,  צווי האופנה היו לעיתים לא נעימים או לא יפים בעינינו, אבל הם עזרו לנו  כשלא ידענו להחליט בעצמנו וכעת עלינו להעיז ולהחליט לבד מה מתאים מתי? איפה? מה ללבוש עם מה ושומו שמיים גם מה מתאים לנו לגופנו, לאופי ולטעם שלנו.

בשבועות האחרונים, צפיתי בסקרנות משועשעת ב'טריני וסוזאנה' הבריטיות, שבאו 'לעשות' את ישראל , תרגום ממש לא מוצלח למה שהן משתדלות  לעשות. ראיתי את תוכניתן כבר קודם כשהן פעלו בבריטניה, ובארה"ב ומענין לראות במה זה שונה אצלנו. זהו אירוע אנתרופולוגי, שעיקר כוחו בא מהיותן של שתי המלבישות הכפייתיות,  האנגליות  הכי לא אנגליות כמו שרק אנגליות יודעות להיות .  בעוד האנשים שמתמסרים או מוכנים להתמסר למשחק 'הלבשת הבובות' שלהן, אולי מאמינים באמת שזה יהפוך את חייהם ואולי מתיחסים לזה כמו ל'הגרלת פיס',  אני לא בטוחה שכל מי שמוכן לבוא באמת יודע כיצד זה ישפיע עליה/ו.

טרם סיימו המלבישות האורחות את מפעלן, והנה משמחים אותנו בתוכנית בשם 'צו-האופנה' שתביא לנו את היסטורית המלבושים הישראלית, הקדימון היה מענין ונצפה שכך יהיה בהמשך.

כיום אני כבר יודעת שאופנה יש לה גם התפתחות היסטורית הקשרים תרבותיים , מרכיבים כלכליים תעשית הטקסטיל היא אחת החשובות והגדולות בעולם, התפתחויות טכנולוגיות ועוד כל מיני מרכיבים דוגמאות וגיזרות שבות ומופיעות מדי פעם, אולי רק עם צבע אחר או מבד שונה. ויש בגדים קלאסיים שתמיד נראים טובים ועכשוויים.