הדפסים

איני יודעת מה אתם עושים?, אבל כשאני מבקרת אצל מישהו בפעם הראשונה אני מתבוננת על מדפי הספרים ועל הקירות. אל תדאגו אינני בודקת אבק, אני סתם סקרנית לגבי מה קוראים ומה מראים על הקירות. הנני סקרנית לראות אמנות חדשה שאיני מכירה ולראות ספרים שטרם קראתי. אולי זה נובע מהתבגרותי בזמני צנע, לא בכל בית היו ספרים רבים ושונים וברוב הבתים היו אפילו אותן תמונות על הקירות. ה'חמניות' של ואן-גוך [אוף, זה צריך להיות פאן-חוך!], 'ילד אחד בוכה' מאמן שאיני זוכרת את שמו, נראו כאילו נוצקו לתוך קירות הבתים בארץ.

אצלנו בבית לא תלו את ה'תמונה' הזו, ואנשים תהו הכיצד אין לנו 'ואן גוך אמיתי' כמו להם, איך זה שיוצאי הולנד לא אוהבים ואן גוך?.  אצלנו  תלו ציורים של אמי 'הדפס של מודיליאני',  'הדפס של דירר', 'הדפס של מאנה כץ' וכמה גלויות שגם הן כמובן 'הדפסים' . לא לקחו אותי למוזיאונים, כי הם היו רחוקים, אבל היו בבית ספרים עם 'הדפסי ציורים', אמי שבה והדגישה בפני שוב ושוב שאלו לא הציורים המקוריים "כמו שראית ברייקסמוזיאום! אלו הדפסים!!!", והזכירה לי שסבתי  מדפיסה על בד עם קטעי לינוליאום =שעמנית.

'דמויות מפרוכת' הדפס שעמנית, סופיה כהן-קליירמאקר, בערך 1955,

בשיחות והתכתבויות עם קרובים שעסקו במו"לות סופרו לי הרבה דברים  על שיטות ובעיות דפוס בהעברת ציורים או עבודות טקסטיל [רקמות הטלאות וכו']  להדפס שיהיה קרוב ככל האפשר למקור. והזדמן לי להכיר כמה אמנים שעצם ההדפס היתה אמנותם. כל זה קרה כמובן הרבה זמן לפני שההתפתחות הטכנולוגיות המופלאות הקלו מאד על התהליך. התלהבתי  מאד כשראיתי בפעם הראשונה העתק סרוק של ציור מאד מפורסם, זה היה כל כך מדויק שראו את גבשושיות הצבע.

אנשים שאוהבים רקימה משוכלת [השם העברי שנתנה האקדמיה ללשון העברית לרקימת הצלבים או האיקסים] על קנבס, יכולים לעצב בעצמם צורות מורכבות מהחלקיקים הקטנים הללו או להשתמש בדוגמא מצוירת ולספור משבצות וחוטים. מי שיכול להרשות לעצמו יכול לקנות קנבס שצויר ביד על ידי אמן/ית, אך רוב רוקמי הקנבסים רוכשים הדפסים מוכנים/מתועשים כדי לרקום עליהם את התמונה המודפסת. זו מיומנות יפה ושימושית, לכן השתוממתי לפני כמה שנים לגלות שיש בארצות שונות 'תחרויות' של רקמות משוכלות שנרקמו על הדפסים. כלומר התחרות איננה על עבודה מקורית שבה היוצר/ת הגה רעיון או ספור שהועברו לרקימה משוכלת מקורית וחד פעמית, ה'תחרות' היא בין אנשים שרקמו על גבי משהו שמישהו אחר עיצב הגה ויצר. אם היו מתיחסים בשיפוטים הללו רק לאיכות הביצוע, דיוק בצבעים וכדומה אולי לא הייתי מתיחסת לכך, אבל בקבוצות דיון מרשתתיות, בחוברות ואפילו בעל פה, רבות מהרוקמות הללו טוענות שהן אמניות, והיו אף מקרים שבהם אמרו וכתבו לי שדוקא אנשים כמוני שרוקמים מלבם איננו אמנים בכלל אלא סתם שרבטנים. דומה קצת לאנשים שטענו שההדפס שלהם הינו 'ואן גוך אמיתי', או לגברת שהזמינה אותי לראות את [אני מקווה שהקורא/ת יושבים היטב] ה'מונה ליזה האמיתית' אצלה בבית. היא לא נראתה כל כך עשירה, ולשאלתי הסבירה שהיא רקמה קנבס שעליו היה הדפס של התמונה המפורסמת, לא הצלחתי לשכנעה שהמונה ליזה שלה אינה מקורית.

הדפסים הם נשאי תרבות, הם מאפשרים לאנשים רבים לראות דברים שאולי לא היו רואים באופן אחר. יש לדעת להבחין בין הדפס אמנותי למתועש, אותה הטכנולוגיה העוזרת לנו להעתיק את האמנות במדויק, כדי שנהנה ממשהו שמקורו רחוק מאתנו, יכולה להיות מנוצלת לזיופים של 'הדפסים'. על קירות ביתי תלויים שני הדפסים אמנותיים יפיפיים של האמנית אולי גראוס ועוד כמה אהובים עלי. אז עכשו הבנתם למה אני מתבוננת על הקירות?.