אחד מגיבורי הילדות שלי היה שלום שורצברט, והמוזר הוא שאת סיפורו שמעתי פעם אחר פעם מהדוד רבא שלי אלברט דה יונג, שהיה פציפיסט אידיולוגי, אנארכיסט – סינדקליסט. הדוד היה שב ומדגיש באוזניי, שפציפיזם זה מותרות ליהודים, וכי עלי לשנן את סיפורו של שלום שוורצברט. לימים שוחחתי והתכתבתי על כך עם אחד מבניו רודולף בעצמו היסטוריון, שאיזכר ספור זה גם בביוגרפיה שכתב על אביו. וכך הוא כתב לי לאחר שיחה טלפונית ב2003.
כעת כמה ענינים אחרים עליהם שוחחנו בטלפון….שורצברט1 אבא שלי הכיר אותו. הוא השתייך לקבוצה של אנארכיסטים גולים מרוסיה ואוקראינה שישבו בפריס ושעמם היו לאבא הרבה קשרים, גם מפני שהוא עצמו גר בשנות העשרים [של המאה ה20 מ.ב.כ.] כחצי שנה בפריס. שורצברט תיקן שעונים וחנותו היתה כל כך קטנה שהיה בה מקום רק ללקוח אחד. אפילו האנארכיסטים חבריו לדיעה, הופתעו מהתקפתו2 על פטליורה ההטמן [Hetman] האוקראיני, שהיה אחראי לרציחת כל משפחתו כ80-90 נפש3. הוא אף פעם לא גילה כלום על הטרגדיה המשפחתית שלו או עניניו האישייים. רק לאחר שירה בפטליורה והרגו, נזכרו חבריו שהוא נראה מספר פעמים באזור מאד יוקרתי רחוק ממגוריו שבו בעצם לא היה לו מה לחפש. הוא ידע שפטליורה גר שם היכנשהו, ברגע מסוים הוא הופיע מולו ברחוב שקט ושאל אם הוא פטליורה? כשהוא אישר זאת ירה בו למוות, טייל אל תחנת המשטרה הקרובה, מסר את אקדחו ואמר מה עשה ולמה עשה זאת. זהו הסיפור, בכל אופן הסיפור כפי ששמעתיו מאבי4. שורצברט זוכה מאשמה על ידי בית המשפט הצרפתי. עורך הדין שלו היה טורס [Torres] עו"ד מפורסם שהגן על הרבה מהפכנים. שורצברט נסע לאחר מכן לאוסטרליה שכן פחד מנקמת הלאומנים האוקראיניים. אני סבור שנפטר שם במשך מלחמת העולם השניה5. ראיתי פעם באחד מהארכיונים האנארכיסטיים במכון6, גזיר עתון על פטירתו אבל אין לי רישום מדויק על כך. יש ספר תמונות Jahre Weltgesschihichte 1910-1930 שבו יש תמונה של המשפט בפריס.
6רודולף עבד במכון היסטורי בהולנד.
סיפור זה מבטא חלק מהאווירה של פריז בראשית המאה ה20 כאשר נאספים אליה גלים של גולים ופליטים מכל רחבי העולם.חלקם היו גולים מרצון שבאו לפריז ללמוד אמנות, לשאוב השראה מנופיה או להינות מכך שתושבי ורשויות העיר היו סבלניים יותר לסגנונות חיים שונים, מאשר התושבים של ארצות מוצאם. מהארצות דוברות האנגלית הגיעו הרבה סופרים ובעיקר סופרות שהרגישו חופשיות יותר לכתוב שם. ממזרח אירופה הגיעו הרבה אנשים מכורח, פליטים יהודיים שברחו מפוגרומים והמהפכות, ולידם קבוצות של רוסים ואוקראינים שגורשו לאחר ש'הפסידו את המהפכה' שלהם לקבוצה אחרת. ספרים וסרטים רבים תיעדו את
נשים רוקמות בבתי מלאכה לרקמה בפריז 1920
מצוקות הדיור והפרנסה של כולם, מאצילים ועשירים שירדו מגדולתם והצטופפו ב'פנסיונים' שונים שלעיתים שכרו בהם מרתף או עליית גג ועד הגנרלים שהפכו לשוערי בתים.
היסטורית ככל שגדל העוני ככה נעשים הבגדים יותר נוצצים. וכך לצד העוני ובהשראת כל התרבויות המתחככחות זו בזו, קמו בשנות ה1920 כ20 בתי אופנה חדשים. 'אצילות לשעבר' רבות מצאו פרנסה כרוקמות או תופרות בבתי המלאכה שסיפקו בגדים בעיקר למתעשרים ה"חדשים" האמריקאיים או דרום אמריקאיים.
חשבתי על הדברים הללו כשבאנו לפתיחה של התערוכה החדשה "התשוקה לפריז" במוזיאון מאנה כץ. כי
תמונה מהתערוכה "התשוקה לפריס", מחוברת מוזיאוני חיפה מאי-יוני 2012
התסיסה, העירנות והאדרנלין שזורם בין העבודות השונות, קטעים או סגנון שנראים לנו 'מוכרים' ומחוברים לאמנים אחרים קרו שם בפריז בגלל הריכוז האדיר הזה אנשים בעלי מטען היסטורי תרבותי, חברתי.
נהניתי משלל התמונות היפות, אצירתה של הגברת סבטלנה ריינגולד ראויה לשפע ברכות. שמחתי לראות שמות של אמנים שהכרתי והופתעתי משמות של אמנים שלא ידעתי שהם מאותה הקבוצה. שמחתי להכיר עבודות שלא ראיתי קודם. אני מתכוונת לשוב ןלבוא עוד פעם כדי שאטיב להתבונן בעבודות.
ממליצה מאד ללכת לראות ולהתבשם, תודה לצוות המוזיאון, קטן המידות אך גדול בהנאה שהם נותנים לנו.
Made a note to see the exhibition, Thank you
מתכוונת לבקר בתערוכה כשאגיע לחיפה.
בהחלט שווה
מרים
Geez, that's unbeleivbale. Kudos and such.
תודה על ההמלצה מרים.
והרבה ברכות להשתתפותך בתערוכה הקבוצתית בכנסיה בירושלים.
תודה אורית. התערוכה כמעט הסתיימה, משתתפים בה אמני סיבים רבים והיא באוניברסיטה המורמונית! אחרי שהיא תסגר, הם יציגו שם בחודש יולי תערוכה בינ"ל של קוילט, ובמקביל תציג לינדה בראון תערוכת יחידה של עבודותיה בבית אות המוצר. מרים