באחד מביקורי בבלגיה, ישבתי לשתות קפה בככר קטנה בצל קתדרלה מרשימה במכלין [Mechelen], ממגדל הפעמונים בקעה מוסיקה של ה'חיפושיות', כן, כן, איני טועה, מישהו ניגן חיפושיות על פעמונת [Carillon] הקתדרלה, הקהל נהנה מאד. פתאום ראינו איש כמורה רץ לעבר הבנין כשהוא צועק בכעס, רגליו היחפות בסנדלי-עור, חגורת החבל שלו מתנדנדת, המוסיקה פסקה לרגע ואז שוב המשיכה, אך לא חיפושיות אלא שיר דתי מכובד. שאלתי את המלצר לפירוש הענין והוא ספר לי בגאווה שבמכלין יש את בית הספר היחיד בעולם לנגינת פעמונה Koninklijke Beiaardschool "Jef Denyn", שאליו מגיעים נגנים מכל העולם. הוא גם ספר שמדי פעם התלמידים מנגנים מוסיקה 'לא מספיק דתית', ואז צריך לרסן אותם." אבל" הוסיף "אין לאף אחד התנגדות שינגנו שירים עממיים כמו למשל Frere Jacques , עוד קפה מפראו? עם 'ספקולשיה' [עוגיה מתובלת מאד חריפת טעם ]?".
Frère Jacques, frère Jacques,
Dormez-vous? Dormez-vous?
Sonnez les matines! Sonnez les matines!
Din, dan, don. Din, dan, don.
המלצר לא יכל לדעת, שחייכתי לא בשביל הקפה אלא כי נזכרתי שאמי נהגה לשיר לי שיר זה, על ה'אח' הנזיר ז'ק שהתעצל לקום לפעמן בפעמונים.
השבוע הלכנו לראות את המחזה "המסע לעבר הצלוב" אותו כתב וביים ז'ק קנו, והוא גם משחק בו את עצמו. אני מיד מודיעה ברבים שאני מכירה ומוקירה את ז'ק ואת גאולה אשתו המקסימה, תושבי שכונת בת-גלים של עירנו חיפה. במחזה מוצגים נסיונותיו הבלתי פוסקים של ז'ק לחבר בין כמה פרקים של חייו. בזמן מל"הע ה-2 תוך רדיפות הנאצים הפקידו חאצקל ומאניה את יוסלה בן ה3.5 בידי הכומר יאן ברוילנדטס [Jan Brulandts] במכלין והכומר מסר את הילד לקרוביו מריה ופרנסואה קנופס [Maria & Francois Knops] משפחה נוצרית בלגית שגדלוהו באהבה רבה כבנם לכל דבר, וכיוון שדאגו לנשמתו ולסיכוייו להכנס לגן העדן גם חינוכוהו להיות נוצרי מאמין, שהלך עמם כל יום ראשון לכנסיה. בתום המלחמה השיבוהו בשברון לב להוריו הביולוגיים שניצלו.
ז'ק שמשחק במחזה את עצמו, כתב על נושא שאין מרבים לדון בו מחוץ למסגרות של מחקר וכנסים, ספורם של הילדים שנמסרו להצלתם, למדו לקבל זהות שונה ולאחר המלחמה שוב התבקשו לחזור לזהות הישנה שלהם. אל מדינת ישראל הגיעו לאחר השואה 250.000 ילדים שהיו מתחת לגיל 15 עם תום המלחמה. בתוך מערבולת ההתיחסויות השונות אל שורדי השואה המבוגרים, ואחר כך אל בני ה'דור השני' שנולדו להורים כאלו שניסו לשקם את חייהם. קבוצת הילדים ששרדו ובעיקר אם היו להם הורים או קרובים אחרים לא זכתה להרבה תשומת לב. הם גדלו להם בשקט כאילו ללא הפרעה, שהרי בניגוד ליתומים שהגיעו למוסדות "עליית הנוער" והקיבוצים, לילדים הללו 'היתה משפחה'. אך למעשה הילדים הללו נכלאו ונקלעו בצבת מסובכת, כמעט אף אחד לא סבר שיש להם טראומות של זהות ופחדים שאולי כדאי לשוחח עליהן. הם גם חיו בבתים של הוריהם הניצולים עם הבעיות שלהם. כמו ילדי הדור השני הם רוצים ופוחדים להבין מה קרה להוריהם בזמן המלחמה ההיא. במחזה שלו ז'ק מטיב להראות את התסבוכת הבלתי פתורה הזו שעמה כנראה יחיה כל ימיו. הוא מאפשר לרבים מאלו שעברו חוויות דומות לשלו לזכור שאינם לבד וכי יש להם אחים ואחיות לחוויות אלו ובשביל בעלי המזל שלא היו שם הוא פותח צוהר למעט הבנה למה שעדיין מכאיב לאנשים רבים החיים פה.
יחד עם ז'ק משחקים באופן מרשים גיל דנינו, דליה יהב, מירי למפרט וצחי מזרחי.
במכלין, לא רחוק מהבית שבו הסתתר ז'ק, נמצא כיום המוזיאון היהודי לגירוש והתנגדות http://www.cicb.be
למרים שלום
תודה על התייחסותך להצגה. מעבר לכתיבה היפה שלך אני חייב להדגיש את העובדה כי הדברים נכתבו ע"י אדםרגיש במיוחד המבין והמצוי היטב במבוכי הנפש של אנשים שעברו את השואה.
שלום ז'ק , ברוך הבא. אני היא שעשירת תודה לך, על האומץ הנפשי ותבונת הלב שבה כתבת את המחזה, והיכולת לשחק בו. כן תרבינה ההצגות ותמשיך להצליח. מרים
וואאווו… הזכרת לי ספקולאס וזה מיד מזכיר לי את הולנד בתקופת החגים בתחילת השנה…
כן, כן, ספקולאס הוא אחת ההמצאות המוצלחות שלהם. בבלגיה מקבלים הרבה פעמים יחד עם הקפה גם מיני שוקולד או 'ספקולסקה' , הפלאמים מוסיפים למילים הולנדיות …קה בסוף המילה כאות הקטנה וחיבה, הספקולאסקה כשמו כן הוא, לטעום בלבד.
מרים