דיוקן-דיוקנאות

בתקופת בית הספר התיכון שלי אמי ציירה בקבוצה, מדי פעם הוזמנתי 'לדגמן' עבורן. אחרי שעת הציור, עברתי מציור  אחד לשני וראיתי שכל אחת ציירה אותי לגמרי אחרת. מורתה של אמי היתה גבריאלה רוזנטל, שמוכרת כמאיירת של 'ספר בישול פולקלורי' מטעמים לחגי ישראל, מאת מולי בר-דוד, בהוצאת    י. את מ. בר-דוד,1964. גבריאלה הדגישה כל פעם ש'אם היינו רוצות סתם תמונה של מישהו אז אפשר לצלם אותו, אבל אנו רוצות להראות משהו רגשי בציור הדמות! וזה מותר הציור על פני הצילום ושאבא שלה היה חוסך הרבה כסף אם רק הייתה מצלמת ולא לומדת ציור'. התיידדנו ובכל ראש שנה הייתי שולחת לה 'שנה טובה' שעשיתי בעצמי, גבריאלה היתה עונה לי בפתקים קטנים. ב1959 עברה הקבוצה לצייר בביתנו, ואני נתתי לגבריאלה ציור 'שנה טובה' שנראה כמו כתב סיני, בתשובה קבלתי את הציור המצורף כאן. הדמות מזכירה את דיוקן גבריאלה, והטקסט ,שיש לקראו מלמעלה למטה, נכתב במבטא ייקי:" נא להזביר לאנאלפתית סינית!"

פתק תשובה לשנה טובה

לאחר שכתבתי את ההקדמה הזו, עלה בדעתי שאולי מישהו כבר הכין איזה אתר עם ציוריה של גבריאלה, מאד קויותי. אז לתומי 'גלגלתי' גבריאלה רוזנטל ולהפתעתי ושמחתי מצאתי פרסום של 'מוזיאון אוצרות בחומה'  בעכו ומסתבר שבדיוק פתחו שם תערוכה של ציוריה של גבריאלה בשם "הלב פתוח והיד רושמת". מובן שנסענו לראות ונהנינו מציוריה ורישומיה. גם המוזיאון כולו הוא תענוג ללב ולעין. לבוא להביא אורחים מחו"ל. ואני זכרתי בצחוק, כי פעם גבריאלה לקחה את הקבוצה לצייר בדיוק שם, ואמי שסבלה מפחד גבהים, עלתה על החומה, אך פחדה לרדת. גבריאלה רבת התושיה כרגיל, אמרה לה לעצום את עיניה, ובקולה המתרונן הורידה אותה מהחומה. גבריאלה, שם בסמטאות השמיים, אני זוכרת אותך באהבה וצדקת, מצאתי את דרכי שלי ליצירה.

אפשר לקרוא על 'גבריאלה רוזנטל' גם בערך שכתבתי עליה בויקיפדיה העברית.

במשפחתי היו עוד כמה מצוירים, אחד הדיוקנאות האהובים עלי הינו של הדודה רבא שלי מצד אבי, בפ דה-יונג כהן, שב1934 צוירה על ידי האמן ההולנדי כריס לאבו Joris Johannes Chris Lebeau שנולד באמסטרדם,ב- 1878 ומת ממחלה כחבר מחתרת במחנה הריכוז דכאו  ב- 2/5/1945. הוכר  כ'חסיד אומות עולם'.  הציור הוצג בתערוכה אנטי נאצית בשם D.O.O.D בכותרת "אשה יהודיה". הציור ניתן לה ולבן זוגה  אלברט דה יונג כאש"ל. קיים גם ציור הדיוקן של הדוד אלברט.  רק שנים מאוחר יותר גיליתי שלאבו היה גם מעצב אריגים נפלא בסגנון ה'אר-נובו', זה התחבר לי עם ספוריה שהוא תמיד עודד אותה לרקום ובעיקר לשמר שיטות רקימה מפעם.

אפשר לקרוא יותר על 'אלברט דה יונג' ועל  'כריס לאבו' בויקיפדיה העברית בערכים שכתבתי בויקיפדיה העברית.

בין המכוניות אפשר לראות שלט חוצות עם דיוקן  הרבי מלובביץ

בספר 'שורו הביטו וראו' , כתב  אליק מישורי בפרק 'דיוקנאות רבנים ואנשי רוח יהודים' [עמוד 290] הסבר מלומד על מהות ציורי הדיוקן  וממשיך  לכתוב '…בהעדר מסורת כזו באמנות היהודית, מאמצים לעצמם ציירי ה"סגנון הישראלי-יהודי" את הדרך הנוצרית שבה נקבעות כמה מוסכמות לדרך הצגתו של קדוש או איש רוח….' ואכן אנו רואים פה ושם שלטי חוצות מתמיהים עם תמונות ענקיות של רבנים חשובים, בסגנון שאול ממקומות אחרים לפעמים דתיים ולפעמים ממדינות שבהן יש סגידה למנהיג.

כאשר התחלתי להציג את אמנות הסיבים שלי, אמרו לי שאני 'מוכרחה' לעשות דיוקן עצמי זה לא ממש ענין אותי, אך בשלב מסוים זה נראה כחלק סביר ביצירתי ואז חשבתי כיצד לעשות זאת. לקחתי תמונת דרכון והתחלתי להגדיל את התמונה, וכל פעם קפלתי את מה שקבלתי ל4 והגדלתי כל רבע. ברגע מסוים הגעתי לתמונה שרובה התמוססה להמון נקודות זעירות, אך מספר קוים [מצלול עיניים אף ופה ו2 קמטי מצח] נותרו אז החלטתי שזהו הדיוקן שלי. בצעתי אותו ברקמה, אחר גם ארגתי את פני ובעוד כמה שיטות עבודה. נא ראו באתר האמנות שלי   www.fibersiv.net  למדתי המון על זיהוי תמונות, על מה ואיך להתבונן, מה לחפש בתמונה וגם מה להכניס לתמונה.  אז הנה הדיוקן העצמי האחרון שלי.[אני כמובן יושבת ברכיבת צד אצילית].

על המטאטא