הנול שהיה בלול

טובית שמשון 'ראש' ,אריגה בצמר. צילום יערה שמשון

זמן קצר לאחר שעברנו לגור בנהריה באוגוסט 1958, גיליתי אחרי הצריף המאורך מעבר לרחוב מול בית אמי, עץ תות ענף, שהפריד בין הצריף לבין שטח של משפחה אחרת ומשקיף על לול מפח גלי. הלול היה שקט וריק מתרנגולות, אך מדי פעם שמעתי את חריקת הדלת הנפתחת, ואז נשמעו לעיתים חבטות שקטות עמומות, וזמזום שירה של אשה. יום אחד טפסתי על העץ וכאשר האשה פתחה את הדלת ראיתי שם מתקן מעץ ועליו חוטים, היא התישבה על ספסל-המתקן משכה וגלגלה חוטים ואחזה במשהו מוזר צורה מעץ [היום אני יודעת ששמו בוכייר] זרקה את הדבר המוזר בין החוטים וחבטה עם חלק מהמתקן. הייתי מוקסמת/ שבויה נמשכתי לשם בכל מהותי, כאילו נולדתי על ספסל כזה.

אמנם היינו חדשים בנהריה, אך גרנו קודם ברגבה, וככל ילדי רגבה דאז למדתי בנהריה בבית ספר

ראש מחפצים שנמצאו וחבל

העממי 'וייצמן'. בשונה מיתר ילדי רגבה שהמשיכו ללמוד בבית ספר תיכון חקלאי, אני המשכתי לכתה ט' בתיכון נהריה. חברות נהרייניות, ספרו כי בבית ליד הלול גר רופא העינים שלי מאז כתה ג', דר' קרמר רעייתו ומשפחת חתנו ובתו.  מהר מאד הכרנו את כל השכנים, אמי הלכה לאחר העבודה בחנות הסדקית ובגדי הילדים לחוגי ציור יחד עם האשה שעבדה בלול, וספרה לי שהיא מורה למלאכה ומאד כשרונית. הן ציירו כמה שנים עם גבריאלה רוזנטל [שעליה אתם יכולים לקרוא במאמרי  'דיוקן- דיוקנאות' ב5/3/2011] ואחר כך המשיכו לצייר עם יהושע האס.

טובית שמשון 'עץ חיים', אריגה בצמר על נול מסגרת

האשה היא טובית שמשון, התידדתי עמה והיא ספרה לי שהמכשיר נקרא נול והצביעה על חלקיו השונים ביניהם המנור שמוזכר בתנ"ך. מלבד חוגי הציור היא נהגה להפגש עם עוד חברות והן יצרו בחימר, בבדים ובכל מיני חומרים. רציתי מאד ללכת ללמוד בבית ספר ויצו, אך באותם הימים הקשבנו לקול ההורים ואמי דרשה שאלמד 'משהו אקדמי יותר'. כשביקשתי  ללמוד אריגה זה נאסר עלי. המשכתי להתבונן ביצירותיה של טובית והן ליוו אותי בחלומות. שנים רבות לאחר מכן הגענו עקב עבודת הבעל לבוסטון ארה"ב, ושם התחלתי ללמוד לארוג באוניברסיטת בוסטון.

בשעור הראשון באריגה, כשמורי פרנק שיפמן הסביר לנו איך להשחיל נול ואיך לארוג, חשתי את אותה התחושה של קסם ומשיכה אל הנול, כמו בפעם הראשונה כשראיתי את הנול שהיה בלול וכשהתישבתי על ספסל האריגה ידעתי שהגעתי למקום הנכון לי. כמובן שכתבתי לטובית מכתב ארוך על חוויותי ועל השפעתה הברוכה בחיי.

טובית שמשון, שטיח קיר ללא שם, אריגה בצמר. צילמה: יערה שמשון.

בשנים שלאחר מכן טובית ובעלה חנן, עברו לגור על שפת הים בבית שיכל להכיל את הנולים ואת כל השטיחים והבובות והיצירות. וטובית המשיכה להפגש בכל יום שני עם קבוצת חברות יוצרות בסדנה הישנה.

הרבה יצירות של טובית, פינה בחדר העבודה הישן

טובית נולדה בשטוטגארט שבגרמניה בפברואר 1921.  חשוב לה לציין שזו היתה באותה התקופה עיר של 1/2 מיליון תושבים. בגרמניה הם היו בני המעמד הבינוני, בבית היתה מטפלת נוצריה שסרגה ולימדה אותה לסרוג, וטובית היתה דיסלקטית ותמיד עסקה במלאכות יד שבהן גם הצטיינה. היא הלכה ללמוד בבית ספר בעל משנה חינוכית מיוחדת Friedrich Schieker Gehogende Schule  ושם למדו מלאכה עד הכתה השביעית. טובית זוכרת שבית הספר היה קשור למרטין בובר, שאף ביקר אותם.

עליית הנאצים בגרמניה, נראתה להורים מסוכנת וב1933 הם נסעו לבדוק מה ואיך קורה בישראל. הם ביקרו במקומות שונים בעיקר קיבוצים, ולדברי טובית אביה סיפר שאת רב המידע שלו קבל מהאופים שאפו בלילות.  ההורים חזרו לגרמניה, דר' קרמר נשאר להסדיר את עניניהם והאם, טובית, אחותה הבכירה ממנה ואחיה עלו ארצה והגיעו לקבוץ בית אלפא, ששם שמחו מאד שהגיעה עוד ילדה בגיל זה כי היתה שם רק ילדה אחת. כאשר האב הגיע הם התישבו בנהריה, שם היה רופא עינים אבל גם קבלו 'משק עזר' קטן  ברחוב מרגוע , שבו גידלו פירות ירקות ותרנגולות.

טובית שמשון טווה חוטים בכישור צילום: יערה שמשון

היה מחסור גדול בכל צרכי החיים, ולנהריה הגיעה אשה הולנדית 'הני פוס', שהגתה רעיון ללמד את נשות נהריה לארוג, כדי שתוכלנה ליצור מגבות מפות ועוד בדים לצריכה משפחתית ואפילו למכירה. טובית התלהבה מאד ולמדה אצלה אריגה.  לא היה פשוט למצוא נול, אבל קרה נס קטן וטובית מצאה נול מיוחד שעליו היא אורגת עד היום. גברת מולר אשת המנהל של 'נשר', ארגה גם היא ונגר המפעל בנה לה נול לפי מפרט של נול איכרים אירופי, מעץ של אוניה שהיתה שקועה בים.  העץ שהיה רווי מים, היה גמיש אך גם חזק ויציב וכבר אף פעם לא סבל מלחות, ולכן שמר על צורתו כל השנים עד היום.

אחיה חנוך נפל בסוף מלחמת השחרור, אחותה הגדולה מרים גרה בקבוץ הזורע.

הני עזבה את נהריה ועברה לגור עם בעלה בקרית עמל וטובית הלכה לעבוד אצלה שם. אחר כך הני שבה להולנד וטובית לימדה זמן מה בויצו. לאחר מכן שבה לנהריה ולימדה במעלות בבית ספר דתי וכן עולות חדשות שהתקשו בלימוד העברית, באותה התקופה נהגו ללמד בנות תפירה ואריגה ובנים למדו נגרות.

טובית שמשון 'פסח', אריגה בצמר. צילום: יערה שמשון

כל אותו הזמן טובית, ארגה לעצמה [בלול], טוותה חוטים וצבעה אותם בעשבים, צמחים ואגוזים. היא מציירת, מכיירת, תופרת, אוספת על שפת הים וברחוב כל מיני חפצים ומשלבת אותם עם חבלים, חוטים וכל הבא ליד. למעשה היא אמנית רב תחומית, אך לא ידעה שהיא אמנית ולא הגדירה עצמה ככזאת.  החינוך הייקי הקפדני, גידל אנשים בתחושה שעליך לעשות בכל דבר את המיטב שאת/ה יכול/ה. אם יש מה להעיר ולבקר יעירו לך, אם הינך עושה משהו נכון, אין משבחים או מהללים אותך, כי מצופה ממך שתצטיין/ני.  רק כאשר בנה עודד שמשון שהינו צלם אמן בעצמו   http://odedshimshon.com/Site/Home.html , נסע ללימודי צילום בלונדון ומראה למוריו שם את צילומי העבודות שלה, והם מביעים את התפעלותם מיצירותיה, מתחילה טובית לקבל את עובדת היותה אמנית.

טובית שמשון, עבודה ללא שם, צילום: יערה שמשון

כאשר שבתי מארה"ב ב1983  כבר התחילה אמנות הסיבים בעולם להתקבל כחברה במשפחת האמנות, אך בארץ עוד היינו צריכים להאבק על ההכרה בנו כאמנים. התחלנו במפגשים אזוריים ובארגון תערוכות ולשמחתנו סימה סלע פתחה ב'מגדים' את גלריית אמנות הסיבים 'סימגלרי'. טובית השתתפה עמנו בתערוכות קבוצתיות שונות,  צנועה ושקטה כדרכה, תמיד שמחה להשתתף אך פעם באחד מביקורי לאחר שראיתי את הבובות החדשות, ושטיח מקסים שאותו ארגה מרשמיה מטיול ליון נאנחה ואמרה ש "עבורה קבלת אמנות הסיבים כאמנות שוות ערך לאחרות, אולי הגיעה מאוחר מדי".

'אין חדש תחת השמש' גלעין של אבוקדו, חבל.

טובית אורגת בנול האיכרים הגדול, בנול קטן יותר, בנול מסגרת שהינו למעשה מסגרת לרקימה עם רגל, ועליו ארגה אריגים קטנים יותר עם פסוקים מהתנ"ך, בערב כשהיא יושבת עם חנן ליד הטלויזיה . היא ארגה הרבה עם צמר שטוותה וצבעה בעצמה ועם שאריות בדים שאותם קרעה וגוללה ל'חוטים בקוטר של עיפרון!" כפי ששבה ואמרה לי.  בכל יצירותיה, שטיחי הקיר, הבובות, הוילונות, המפות, התמונות, הקולאזים, התליונים העשויים מחומרים שנמצאו, בעבודות החימר ועוד  יש דמויות וחיות ישראליות ומזרח תיכוניות, צבעים וחומרים מקומיים. זה מוזר מאד שעבודותיה לא זכו לייצוג הולם והכרה נרחבת כאמנות ישראלית מגוונת ועשירה.

בשנים האחרונות טובית וחנן עברו לגור ברגבה ליד בנם איתי וכלתם יערה. טובית ממשיכה לנסוע לנהריה ל'מועדון של יום שני', נפגשת עם החברות וכל אחת יוצרת בדרכה. טובית תמיד היתה עבורי סמל לאשה יוצרת, לאשה שאוהבת את החומרים שלה ומבינה אותם.  אני נפעמת מהתמדתה ביצירה כחלק בלתי נפרד מחייה..אני עשירת תודה לה על ידידותה רבת השנים עמי, על שיחות וסיפורים ועידוד רב שהיא נתנה לי. שמחתי מאד כשיצרה בובה בדמותי [צילום הבובה מופיע במאמרי 'אמנות עשיית המתנות' מ13/8/2011 ].

ראש מחימר עם שיער צמר

תודה מיוחדת ליערה שמשון ששלחה לי  חלק מהצילומים.