עמית לשעבר לעבודה בספרית 'המכון האוניברסיטאי חיפה', שלימים הפך לאוניברסיטת חיפה. שלח לי הודעה שספרית האוניברסיטה מבקשת זכרונות של המקימים אותה. מאד שמחתי שכן הייתי בין העובדים הראשונים של הספריה.
בספטמבר 1963, חיפשתי עבודה. הייתי בוגרת הקורסים לספרנות טכנית בטכניון, שם לא רצו לתת לי עבודה בנימוק שאני אשתו של סטודנט, אבל המליצו לי לפנות ל'מכון האוניברסיטאי חיפה' ששכן באותה התקופה ב'בית ארדשטיין'. מי שריאיין אותי היה מר רפאלי, הוא סיפר לי שהמכון עובר לתיכון עירוני ה' ברחוב הביכורים. שאל אותי על השירות הצבאי, שאל אם אני נשואה, כמקובל באותם הימים שאל :'מתי אני מתכוננת להיכנס להריון?', אני זוכרת שהתפלאתי, וציינתי שבעלי עדיין סטודנט. מר רפאלי שאל אותי במה אני מתמחה, ציינתי שאני אוהבת לעבוד עם כתבי עת, הוא פתח לפני ארון גדול מפח עם ערימות של כתבי עת, ציין שזה יהיה תפקידי הראשון, שלח אותי להירשם בעיריה ואמר שאתיצב אצל מר הירש בתיכון עירוני ה' ברחוב הביכורים.
הלימודים ב'מכון האוניברסיטאי' היו אז רק אחר הצהריים ובערבים. אבל הפקידות והספרנים עבדו בתורניות גם בבקרים וגם אחרי הצהריים ובערבים. ממקום מגורי נווה שאנן היו אז רק שני אוטובוסים ביום שנסעו ישירות ממנה ואליה ממרכז הכרמל. כך שלעיתים הייתי מטפסת במעלה רחוב הביכורים נוסעת בכרמלית להדר ומשם באוטובוס לנווה שאנן.
יחד עם מר הירש, עבדו גב' מיקם וצביטה דוד ומרים. הם קבלו אותי בשמחה. ומיד הושיבו אותי להתחיל לסדר ולרשום את ערימות כתבי העת. בתחילה בספר האינונטר ואחר רשמתי כל כתב עת על כרטיס מיוחד שעיצבתי בעצמי, שבו נרשמה כל חוברת כשהגיעה וגם פתחתי להם כרטיסיה לקטלוג הכרטיסים הכללי. את הכרטיסיות הראשונות כתבנו בכתב יד, אבל במהרה קבלנו מכונת כתיבה רועשת וכל כרטיס הודפס במכונה זו. כולם שמחו שאני מטיבה להדפיס במכונה. בבקרים עבדנו בשקט בקיטלוג, סידור הספרים וכתבי העת, בתורניות אחר הצהריים והערב, שמרנו על השקט בחדר הקריאה, עזרנו לסטודנטים שחיפשו משהו, וגם שמרנו שלא 'ישאילו' ספרים באופן לא חוקי. או לא יחתכו דפים מספרים או כתבי עת, לצערי תופעה שחזרה על עצמה כמה וכמה פעמים.
בשנתיים הראשונות, היה במכון האוניברסיטאי, גם קורס למנהלי חשבונות, שהיה צמוד למכון. ואנו הספרניות קבלנו לעיתים הצעה, לשמור בבחינות שלהם ולקבל על כך שעות נוספות.
לאחר מספר ימים בעבודה שמתי לב להרכב המענין של הסטודנטים, רובם היו מבוגרים בני 30 – 40 ואף 50 אנשים שלחמו במלחמת השחרור, אנשים שעלו ארצה הישר מהשואה ואנשים שגדלו במעברות ושכונות מצוקה שעד אז לא היה להם זמן או אפשרות ללמוד לימודים מסודרים, בוגרי התנועה הקיבוצית שהפכו למדריכים וגם מורים מבלי שהיו להם תעודות. מיקום המכון בחיפה איפשר לאנשים רבים להתחיל סוף סוף ללמוד, בלי להפסיק לעבוד או להתרחק מהבית.
בלט מאד שלרוב הסטודנטים אין מושג משום מה, איך מחפשים בקטלוג, שוחחתי עם מר הירש והצעתי לו שניתן להם הסברים, איך להשתמש בקטלוג, מיד בתחילת שנת הלימודים וכך נעשה. הסטודנטים שאלו הרבה פעמים שאלות משונות, חלקם כתבו מחקרים ורצו לשמור על סודיות, אז ניסחו שאלות כמו 'איפה הספר על הנחש?' , 'אני צריך מאמר על המלך? בלי פירוט איזה מלך'. שאלת הנחש זכורה לי באופן מיוחד מפני שהסטודנט שהיה מבוגר ממני בהרבה, שאל את זה במשך כמה ימים אבל סירב לתת לי עזרה באיזה כיוון עלי לחפש, זואולוגיה לא לימדו שם, אבל התרגז שאיני מוצאת מה שביקש. בסוף אחרי שאלות רבות אמר שהינו לומד תנ"ך וכי חיפש חומר על נחש הנחושת. אחרי זה בקשתי ממר הירש שנסביר לסטודנטים גם איך לנסח שאלה שמאפשרת לנו לעזור להם.
היו מעט מרצים חיפאיים, רוב המרצים דאז הגיעו ליום אחד או יומיים מתל אביב או מירושליים, נתנו את השיעורים שלהם ובהפסקות באו אלינו למשרד הספריה לשתות תה.
מלבד ספרים חדשים שהגיעו כמעט מדי יום בחבילות, קבלנו גם ספרים שדוללו או נתרמו מספריות אחרות של כל מיני מוסדות חינוך, סמינרים, אוניברסיטת ירושלים ואפילו ישיבות. כמו כן מדי פעם נקראו מנהלי הספריה לבתים שבהם נמצאו ספרים שאנשים הורישו, או שקבלנו חבילות מאנשים שרוקנו בתים. בין הספרים הגיעו גם כרכים או חוברות בודדות של כתבי עת שונים והיה מענין מאד לפתוח את הספרים הללו ולשלבם בספריה שצמחה מדי יום ביומו. פעם אחת הייתה התרגשות גדולה כי מישהו שלח ספר תנ"ך נדיר.
ראש העיר אבא חושי, יחד עם הרבה מלווים בא כמה פעמים לבקר ולראות את צמיחת האוניברסיטה, הוא לא היסס לעמוד בחדר הקריאה ולדבר בקול רם, יום אחד כמה סטודנטים התלוננו, אז פניתי אל ראש העיר ובנימוס אמרתי לו שאין לדבר בחדר הקריאה, הוא היה די מופתע מבקשתי, אבל יצא מהחדר עם מלוויו.
רכישת הספרים ותרומות הספרים הגיעו במימדים גדולים ובעירוני ה, לא היה מחסן, אי לכך הוחלט שספרים חדשים יתקבלו במחסן ב'ספרית פבזנר' בהדר וככה עבדתי לסירוגין יום בעירוני ה ויום במחסנים של פבזנר.
הקמת האוניברסיטה הצעירה עוררה ענין רב בהוצאות אקדמיות שונות בעולם ומדי פעם אירחנו נציגים של הוצאות מאד מכובדות, שבאו לראות אלו הסכמים הם יכולות לעשות עם האוניברסיטה בכלל והספריה בפרט. למיטב זכרוני לא נוצרו קשרים כאלה עם הוצאות אלו.
לאחר השנה הראשונה בה המכון פעל רק באגף אחד של בית הספר עירוני ה, עברנו לצד השני של הבנין 
ובשנה השלישית, עם התרחבות שנת הלימודים גם לשעות הבוקר, עברנו לבנין שברחוב האסיף ושם קבלתי לשמחתי 'משרד משלי', סגרו בקירות פלסטיים את החלק העליון של חדר המדרגות והנה משרד. תוך כדי סידור התלמודים על המדפים החדשים, קרתה תקלה, מסתבר שלא חיזקו את המדפים מספיק ולפתע כשעמדתי בין המדפים המלאים שני הארונות משני הצדדים נפלו לעברי, למזלי עמדתי ליד סולם כפול ופשוט נכנסתי מתחתיו, כולם נבהלו מאד ומיהרו להציל אותי, מתחת לספרים שנפלו עלי. אחרי זה הקפידו לחזק את המדפים לקירות.
בתקופה זו התחילו גם הדיונים של הועדה שתכננה את האוניברסיטה, וראינו את הארכיטקט נימאייר בא ומדבר עם גרשון קניספל, ופעם או פעמיים בא גם לשוחח אתנו ולשמוע מה דעתנו על התכנון העתידי של הספריה. אחד הרעיונות הראשונים היה להקים ספריה בצורת פירמידה הפוכה ובלי חלונות. חלק מאתנו הזדעזענו והזכרנו בתוקף שספריה צריכה הרבה חלונות. גרשון קניספל הכין באותה תקופה איוריים ענקיים , בסגנון סוציאליסטי, פועלים עם מקבת ומברגים, חקלאים עם מגל וכדומה, שהיו אמורים לקשט קירות שונים באוניברסיטה העתידית.
עם הצטברות העבודה של רישום קיטלוג ושירות לסטודנטים, ותוספת של חוגים נוספים. ביניהם החוג 
לגיאוגרפיה שהביא עמו רכש חדש לחלוטין, מפות, תצלומי אוויר, וספרות מאד מקצועית . הוחלט לשכור גם כמה סטודנטים וסטודנטיות, שיעזרו לנו. לשמחתי נתנו לי רשות להחליט עם מי מהסטודנטים אעבוד, כי היו כמה סטודנטיות, שכאשר בקשתי מהן להדפיס כרטיסיות לקטלוג, סרבו בטענה ש'הן בוגרות בית ספר יוקרתי והן אינן כתבניות'. היה נפלא אם כן לקבל לעבודה סטודנט חרוץ ומבין דבר יורם ברגל כיום פרופסור אמריטוס של החוג לגיאוגרפיה, שקיבל את כל הטיפול בחומרים הגיאוגרפיים. הוא הבין בחומרי הגיאוגרפיה ואני בעניני ספרנות. וזה היה מצוין.
לאחר שנת עבודה בספריה, נסעתי לביקור קרובים בהולנד, ושמעתי שבדלפט יש ספריה ממוחשבת, מאד רציתי לראותה ובקשתי וגם קבלתי מכתב שאומר שאני עובדת בספריה, כדי שאוכל לקבל גם הדרכה בספריה, זהיתה חוויה נהדרת כששבתי ארצה אמרתי בכנס ספרניות שבעתיד נכתוב כרטיסים במחשבים וזכיתי לקולות צחוק מכל האולם.
חלק מהמרצים היו מאד מעורבים ברכישות שנעשו עבור החוגים שלהם והתיחסו אלינו בנימוס רב, חלק ממש לא ראו אותנו, הם היו נכנסים לספריה וזורקים לנו כל מיני הוראות מהצד.
בעקבות תלונות של סטודנטים על מחסור בעותקים של ספר שכולם היו חייבים לקרוא באותו הזמן , ניסינו לארגן רישום של כל ספריות חיפה בקטלוג אחד, אבל העלנו חרס בידינו.
באיזשהו שלב היה ברור לנו שיש לבנות אינדקס נושאים שישולב בתוך קטלוג הספרים וכתבי העת הכללי, ונטלתי על עצמי את העבודה, באותה תקופה היו לנו מספר גדול יותר של ספרניות, ביניהן סטודנטים וגם עולה חדשה, כדי למנוע כפילויות ובלבולים, ואחרי שמצאתי יותר מדי כרטיסים שהוכנסו שלא במקומם. הכרזנו שבתקופה מסוימת רק אני אכניס ואוציא כרטיסים וכי חל איסור לפתוח את הברגים של המגירות. עבדתי שעות מרובות וכדי לסיים בזמן אפילו נתנו לי שעות נוספות, ויתרתי על יציאה לשעות הלימוד שלי. ולאחר שבוע של עבודה מאומצת הודעתי למנהל שבערב הכל יהיה מוכן. מאיזהשהי סיבה היה עלי לצאת לשעה מהספריה. כשחזרתי חשכו עיניי , שתי ספרניות , עמדו עם פרצוף נזוף ולא העיזו להסתכל עלי, מגירות היו פזורות על הרצפה בתוך ים של כרטיסים, הייתי בהלם, לא הבנתי מה קרה, מה עשיתן שאלתי אותן, הן הסבירו לי שרצו להכניס 'עוד כמה כרטיסים ' ובמקום לפתוח רק את הבורג של מגירה אחת ולסגור אותו לפני שתעבורנה למגירה הבאה, [כי לא סידרו את הכרטיסים מראש לפי הסדר האלף- בית] הן הן רצו להקל על עצמן ופתחו את הברגים של כל המגירות. לא נתתי להן לדבר יותר רתחתי מכעס. ושלחתי אותן החוצה. והתישבתי לארגן הכל מחדש בעצמי. הפעם לקח לי רק 3 ימים.
לקראת דצמבר 1966, היו בספריה שתי סטודנטיות ספרניות בהריון, יחד אתי היינו שלוש בהריון. יום אחד מר הירש לקח את שלושתנו במכוניתו הזעירה, שבקושי עלתה את העליה של רחוב הביכורים, צחקנו ואמרנו שהיא אינה בנויה, להסעת שבעה אנשים.
למרות שהוצעו לי כמה תפקידי קידום, לכשאשוב מחופשת הלידה, החלטתי מסיבות אישיות לא לשוב לעבודה. אבל עד היום אני זוכרת שהיתה לכולנו תחושת שליחות בבניית הספריה. שנים אחרי זה בתי למדה שם בקרה בספריה וספרה לי שזיהתה את כתב ידי על כרכי כתבי עת.
כמה שנים לאחר עזיבתי את הספריה, קראתי בעתון מקומי ראיון עם ספרנית שהתקבלה לעבודה אחרי שכבר עזבתי ובו היא ייחסה לעצמה את הקמת מחלקת כתבי העת ואת בניית הקטלוג. זה ציער אותי מאד, אבל הנחתי לענין.
