בספרים שונים מתוארים אתרועי האווזים בדרך כלל כנער או נערה כפריים, לא משכילים במיוחד. שמוציאים למרעה אווזים. אווזי הבר אולי חכמים ויודעים לנווט את דרכם מעל יבשות מנקודה רחוקה אחת לנקודה רחוקה שניה. אבל אווזי הבית, קצת פחות חכמים, אולי גידולם של דורות רבים על ידי האדם, השכיח או העלים מהם כמה תכונות ששרתו אותם בטבע.
כשגרנו ברגבה, עבדתי במשק החי כמו כל בנות גילי. ותקופה מסוימת רעיתי אווזים, כלומר הוצאתי את להקת האווזים של רגבה, מהלול שלהם למרעה ואחרי זמן קצוב לאחר שמילאו כרסם בתלתן ירוק הולכתי אותם הביתה.
הדרך מהלול לשדה המיועד להם וחזרה עברה בין שדות מרעה של פרות שלא היו ממש מגודרות, אלא בחוט מחשמל שאם פרה נגעה בו, היא חטפה מכת חשמל כואבת ומרתיעה. מתחת לחוט לא היתה רשת או כל חסם אחר, כך שמדי פעם כמה אווזים חמקו או טעו ונכנסו למרעה של הפרות. זה עשה לי בעיות איך להוציאם ולהחזירם למסלול, ועשה בעיות לפרות שהיו מתאספות מסביב ל'פולשים' לשטחן , בוטשות ברגליהן ומשמיעות מו קולני ועצבני.
את האווזים קבלנו למשק כביצים מופרות ששמנו אותם במדגרות . כיון שבתי הייבוש לטבק היו ריקים שמו בהם את המדגרות. יש לאמר את האמת, ימי הבקיעה של האפרוחים היו מרגשים מאד. הלולן הבטיח לקרא לי כשתתחלנה הבקיעות הראשונות של האפרוחים ולילה אחד בא לקרא לי, עמדנו בצד החדר ראינו ביצים מתבקעות ומקור זעיר יוצא מהן ואחר אפרוח שלם. שהתנדנד לרגעים על רגליו עד שמתח אותן וכבר צפצף להודיע לעולם על בואו לאחר שראיתי כמה בקיעות, כבר התחלתי להבחין בניקושים העדינים מבפנים …..היו מעל 1000 ביצים וככה תוך 48 שעות היו לנו 1000 אפרוחים . זוללים, שותים, ישנים מלשלשים. כל הלול שלהם המה כיון שלא היו אווזות דוגרות כל האפרוחים הצטופפו מתחת לגוף חימום גדול חשמלי והמהומה הייתה רבה.
כל יום בבוקר לפני הנסיעה לבית הספר אצתי ללול להאכיל את כולם יחד עם הלולן . וכל יום שני לסירוגין באנו לנקות את הלול מלשלשת עם ריח אמוניאק חריף. לרחוץ אבוסים ושאר מלאכות חשובות. גם בימי החיסונים הייתי בלול.
כיון שהלהקה של המשק בקעה מהמדגרה באותו הזמן כל האווזים היו בני אותו הגיל ולא היה אף אווז מבוגר שיתפוס מנהיגות, מה שמאד הפריע בהולכתם למרעה וחזרה, כי כל מי ששינה כיון מיד הזדנבו אחריו או אחריה , עוד כמה אווזים. חבר משק אחד הכין לי ענף עץ ארוך ןאמו למדתי לכוון את הלהקה. עם הזמן למדתי להכיר חלק מהאווזים היותר נמרצים, וראיתי שלאט לאט נוצרות דרגות, זריזים יותר שידעו לחטוף מזון במהירות ויחד עם זאת פתחו גוננות על מזונם פן מישהו ינקר בו. והיו אפטיים ואיטיים שחיכו עד שכולם יסימו לאכול ואז אכלו רק שיריים.
באיזשהו רגע היינו באים ללול בבוקר וגילינו כמה גופות מעוכות של אווזים. בהתחלה החשודים היו צבועים, שאולי חדרו לחצר הגדולה של הלול., שמענו אותם בלילות ירח צוחקים בשדות. אך הוטרינר שהוזמן לבדוק את הגוויות פסק שאלו לא צבועים לא תנים אלא שהגוויות נדרסו על ידי הלהקה. [מצאנו גם כמה אווזים מלוכלכים בבוץ ודם אז זה נראה סביר. מה שלא היה ברור מתי ואיך הדריסה הזו קורית. שומרי הלילה התבקשו לשים עיו ולהטות אוזן , למהומות או רעשים בלילות.
כמה לילות אחרי זה נתפס ה'רוצח'. לאחת המשפחות במשק היה כלב בוקסר צעיר נחמד ושובב. הם נהגו לשחרר אותו בלילות לטיולים במשק. מסתבר שהשובב השתעשע במשחק . הוא בא לקצה אחד של חצר האווזים ונבח בקולי קולות. כל הלהקה רצה בבהלה לקצה השני של החצר, אבל הכלב היה מהיר ממנה אץ רץ לקצה השני ושוב נבח. הלהקה הסתובבה על מקומה ורצה לברוח מה'סכנה'. וככה בכמה סיבובים בכל פעם נדרסו כמה אווזים.
המשפחה התבקשה לקשור את השובב. והחיים בלהקה חזרו לרגיעה. מדי פעם תן או צבוע ואפילו גירית ניסו להכנס לחצר אבל הלהקה שכבר הייתה בוגרת, ידעה לגעגע בכעס ולסלק את התוקפן.
כשבגרו נשלחתי ללכת עמם לעישוב בכרם , והם עטו בשמחה על הרבה עשבים. כמו כן עישבנו בין שורות הטבק. ולימים אפילו בין שיחי כותנה , שלא הצליחו לגדול כמו שציפו מהם.
אגב בזמן שהאווזים רעו ואכלו , לא יכלתי לקרא או לסרוג, כי תמיד שמרתי שלא יעלם לי אווז, שאף אחד לא יתקל או יסתבך בצמח או על גדר. למדתי להבחיו בקולות מצוקה כשטורף כלשהו התקרב ללהקה, או כשאדם לא מוכר התקרב. זו הייתה הלהקה שלי אני הייתי אחראית לטפל ולשמור עליהם. הם אף פעם לא שעממו אותי. אף פעם לא בזתי לתכונותיהם, ולא מאסתי באחריות. כשחזרנו מהמרעה דאגתי שהרהטים יהיו מלאים במים נקיים. שהשערים יהיו נעולים. למרות שלא הייתי צריכה לעבוד שם בערב, בכל זאת כל ערב עשיתי סיבוב בלול לראות שהכל מוכן ללילה. אפילו אם חזרתי מאוחר מאיזה מקום. אחריות לחיי יצור חי זו אחריות.
מזכיר לי את תחושותי בדיר-כשנולדים הגדיים .לעתים יש צורך לעזור בהמלטה, משנולדו תוך דקות הם על הרגליים . ברמת הנדיב נעזרים בעזים כבשים ופרות לטיפול בצמחיה על מנת למנוע שריפות. מלחכים את העשב והשיחים .
תודה על תגובתך , זה תמיד מענין אותי. והחיות זעוזרות לנו מאד חשובות.