הבוקר קמתי לזריחה הנהדרת הזו של שבת ה14 במרץ 2020 יח באדר התש"פ
במסורת אחרת משלנו יום ששי שהינו גם ה-13 בחודש לא נחשב יום מוצלח במיוחד. במסורת שלנו אין שום התיחסות לצירוף הזה. אבל הזמנים בכלל אינם פשוטים. מגפת הקורונה מאיימת על כל תושבי העולם, יחד עם מיליוני פליטים מלחמות חלקיות, זיהום אוויר המצב הפוליטי הבלתי אפשרי שלנו ועוד מיני צרות, שאין קשר ביניהן לתאריך הזה. כמה אנשים אמש ציינו שכדאי לשים לב, אז שמתי לב.
אבל חוץ מכל זה, אני מנסה לשים לב לדברים החיוביים שיש סביבנו. פריחה רבה, אחרי חורף גשום מאד, אמש חשבתי שכעת כשמזכירים לכולם לרחוץ ידיים כל הזמן אז טוב שלפחות ירד ועדיין יורד הרבה גשם.
נזכרתי בשנות ה1950,כשגרתי ברגבה, והייתה מגיפת 'הפה והטלפיים' בבהמות. בכניסה למשק היה חפיר בגודל של אמבטיה למכוניות שאולצו לנסוע דרך הליזול עם גלגליהן, אחר כך התבקשו הנהגים כמו הולכי הרגל, לטבול את סוליות נעליהם בליזול, משהו שלא היה נעים למי שנעל סנדלים. בבקרים ישבו חברי משק לפקח על החיטוי, אחרי הצהריים ישבנו אנו הילדות ליד השער ושמרנו בקפדנות על חיטוי הצמיגים והסוליות. המגיפה נעצרה.
מיעצים לנו האזרחים, ובעיקר לנו בני 'הגיל השלישי' [ביטוי מכובס לזקנים] מעל לגיל 70-60 להזהר ולהישאר יותר בבית, לא להצטרף להתקהלויות. אני דוקא מיושבות הבית, יוצרת כותבת קוראת ועוד, אבל אני מכירה אנשים שעיקר חייהם מחוץ לבית, ואני דואגת להם/ן , מנסה לשמוע כשמטלפנים אלי, להזכיר שדווקא אנו הישאלים רגילים למצבים כאלה, הרי במלחמת לבנון השניה ישבנו 40 יום צמודים למקלטים או חדרי בטחון. יש מכירים שרגילים לנסוע הרבה וכעת אי אפשר סכנת הנגיף הזה נמצאת בכל מקום.
אז אני ממשיכה בשגרת חיי, ושמחה שיש כיום הרבה אמצעי תקשורת להיות בקשר עם אחרים. אני גם מהרהרת בהורי וסביי שעברו זמנים הרבה יותר גרועים, או בפליטים בכמה ארצות, גם שכנות לנו, כמעט בלי אוכל , לא בבית שאפשר לחמם או לאוורר. בלי אמצעי תקשורת. איני מרגישה שום תחושה של כעס או פחד או חלילה כעס. זוהי תקופה שצריך לעבור, בתנאים יחסית טובים.
אגב לא יפה להגיד אבל פחות טיסות, נסיעות ותעשיות שעובדות 24/7, יש גם פחות זיהום אוויר וכדור הארץ יכול קצת להתנקות. אנשים שאינם לקנות אולי יוכלו שוב לנצל מה שיש להם בבית.
עוד דברים נחמדים, סיימתי בשעה טובה את הצעיף האחרון ולשמחתי חברה שמחה לקבלו, וגם צילמה
צילמה דליה רוזנטראוב
אותו עבורי.
תהיו בריאים.
הנה הצעיף שצילמתי בזמן הסריגה שלו
מקסים מה שכתבת! וכל כך נכון ואופטימי! מחובר למציאות – ועדיין אופטימי! תודה, מרים, ונעבור גם את זה.