לפני כשנתיים נסע בני אורי, לכנס בשווייץ באיזור ג'נבה. וכבר כתבתי על ביקורו באותה הזדמנות, בעיירה ווה [Vevey] בה נולדתי כפליטה בת פליטים במלחמת העולם השניה. לקראת נסיעתו שלפתי כל מיני פריטים מארכיוני. ביניהם מצאתי מפה של ג'נבה. כשפתחתיה מצאתי שם כמה מזכרות מענינות.
ב1959, מלאו לי 16 והוחלט שאסע לבקר את משפחתי ובעיקר את אבי. באותם ימים לא היה מקובל שבת – 16 תיסע לבדה. קבלתי הרצאות והסברים על כך ש'אל לי לדבר עם זרים', שבכל תחנת רכבת יש שוטרת מיוחדת עם רצועת זרוע, שעוזרת לנערות ואם עלי לשאול שאלה, יש לשאול אותה. טסתי בקלמ [KLM] נמסרתי לאחריותה של הדיילת שמיד תלתה עלי תגית גדולה עם שמי ועם שם דודתי אחות אבי שהייתה אמורה לאסוף אותי בשדה התעופה סחיפהול ולחתום על כך שקבלה אותי.
שהיתי כמה ימים אצל הדודה מרתה, יצאתי אתה ועם בנותיה לשחות באגם, ונפגשנו עם אנשים מהמשפחה. בחדר על גג הבנין שהיה גם של הדודה התגורר באותה תקופה רודולף בנה של הדודה רבא באפ'. הוא גר עבור שכר דירה מופחת ועבור עזרה לדודה בשיעורי בית לבנות ושמירה עליהן כשהיא נסעה למסעות רכישת מסגרות למשקפיים. באחד הערבים קישרה אותי הדודה לדבר בעברית בטלפון עם מכיר טוב שלה, יוסף מלקמן. כבת 16 זה לא בדיוק ענין אותי אז. לימים המשפחה הזו תעלה ארצה ותיוודע כמשפחת מיכמן, אב ובן חוקרי שואה.
בתחילת חודש יולי הביאה אותי הדודה אל הסבים שלי מצד אבי בפנלו שבדרום הולנד, כשהגענו סבתא רצתה לחפוף לארבעתנו, הדודה בנותיה ואני את השערות. היא ישבה על שולי האמבטיה, חפפה את ראשינו בזה אחר זה, ומלמלה כמעט באקסטזה:"כולן הבנות שלי, כולן הבנות שלי".
מפנלו סבי ליווה אותי להיות שבוע בבלגיה, אצל דודה של אמי טנטה גולדה ובעלה אונקל שמיל, שלקחו אותי לנופש בקנוקה [Knokke], עיירת נופש בלגית.
מבלגיה חזרתי להולנד. ישר לביתה של הדודה רבא שלי טנטה בפ' ובן זוגה אלברט בבית בהמסטדה, שבו גרתי כמה זמן אחרי מלחמת העולם. טיילתי הרבה עמם, בקרתי אח נוסף של סבי הדוד ליי, מורה לגיאוגרפיה לשעבר. הייתי עטופה באהבתם. עם רודולף בן הדודה בקרתי בבתי קברות של לוחמי מחתרות הולנדיים.
משם עברתי לדודה רבא קורי ברוטרדם, שלקחה אותי למסע ברחבי הולנד לעוד אחים, אחיות ואחינים
חגורת המעיל עם הצבעים המקוריים
של משפחת כהן. מטלה נוספת שהוטלה על הדודה קורי היה לקנות עמי מעיל חם וטוב. בארץ עדיין היה חוסר במעילים טובים. לדודה הזו של אבי , רואת חשבון מבריקה , לא היה שום טעם בלבוש, כמו כן אהבה לצבוט אותי כסימן אהבה. הלכנו למדרחוב הראשון באירופה, שנבנה ברוטרדם, באמצע הרחוב ליד חנות אלגנטית למעילים. עמדה קובית זכוכית ובה המעיל שלי! ידעתי מיד שזה המעיל שלי. משובץ בחום וכחול [הרכב צבעים שעד אז נחשב אסור וחסר טעם לחלוטין]. מקדימה היו לו דשים רחבים שהתפתחו לצוארון רחב , 4 כפתורים , אורך עד לירכיים, והצבעים הנהדרים שיתאימו לכל מכנס וחצאית. אמרתי לדודה שאני רוצה את זה. היא אמרה די בזעזוע: טוב, טוב, בואי ניכנס ונראה מה עוד יש בחנות. בחנות היו המון מעילים. גברת ניגשה אלינו והדודה הסבירה שאני צריכה מעיל 'הגיוני'. הצבעתי על המעיל בקוביה שלפני החנות. הזבנית הנחמדה אמרה שיש לי טעם טוב ויקר, ושזהו מודל של מעצב, שהגיע רק באותו שבוע. הדודה לא רצתה, אני אמרתי לה:'או זה או כלום'! בסוף היא נכנעה. המעיל שירת אותי הרבה שנים, אחר כל בתי לבשה אותו. כששרולליו ועוד קטעים התבלו , חתכתי חלקים מיותרים [ובלויים] והוא הפך לאפודה, שבתי לבשה עוד זמן מה ואז נשאר בארון. וגם נשארה החגורה שלו.
האפודה שהייתה מעיל
קורי לקחה אותי להכיר גם אנשים ממשפחת בעלה המנוח זואדרפליט, בכפר ליד הסכר הגדול. האחיין שלה לקח אותי לנסיעה על הסכר וראיתי פעם ראשונה שהים גבוה בהרבה מהכפרים שבצידו השני. כמו כן ביליתי זמן אצל משפחה של אבי החורג בדן האך [האג לישראלים].
דף מאלבום הנסיעה שלי
ב- 20 באוגוסט טסתי לג'נבה לשהות עם אבי, שעבד אז כמתורגמן באו"ם, ב'ארמון האומות'. וגר מחוץ לעיר בקומה התחתונה של וילה. יחד עמו שהתה אחת מחברותיו. בחורה יפפיה, דוגמנית על שתמונותיה הופיעו בעיתוני אופנה בין לאומיים. היא לא שמחה בביקור שלי ואני קצת קינאתי בתשומת הלב שאבי הרעיף עליה. שכן לא ראיתיו 5 שנים. אבי יצא כל יום לעבודה, שמח על כך שאיני נשארת לבדי, אלא עם הדוגמנית, כאשר היא לא עבדה. מיד עם צאתו מהבית היא עסקה בטיפוח עצמי תוך כדי גידופים כלפי. עד שיום אחד נמאס לי, לקחתי את כל בקבוקי הלקה שלה וצבעתי כל ציפורן שלי בצבע אחר, ובערב הראיתי לאבי את עשרת הצבעים שבחרתי. למזלי אבי הסכים שאטייל לבד וגם עודד אותי לבוא למשרדו וללכת לשחות בחוף הפרטי של ארמון האומות, לכן צייד אותי במפה של העיר. אותה מפה שמצאתי בארכיוני.
ההפתעה העיקרית כעת, של המפה הזו של ג'נבה, שעל העטיפה כתוב בכתב יד לא שלי Hymans למטה מעל מספר ארוך כתוב בכתב יד של אבי [שהעברית שלו הייתה די קלושה אבל כתב אותיות יפות] 'משרד אום 'זה היה הטלפון שלו במשרדו . כשפתחתי את דף הכריכה מצאתי שאני כתבתי בכתב ידי את הכתובת של הוילה , מספר טלפון הבית ושוב את מספר טלפון המשרד. בדף האחרון לפני המפה המקופלת כתבתי 'להגיד לנהג שם הרחוב Church La' ואיני זוכרת מי גר שם.
באותה תקופה גרו בסביבות ג'נבה גם אח של סבי ואשתו הדוד אי והדודה חארדה. סבי וסבתי טסו לג'נבה, להיות אתי עוד קצת ונוסף על כך שהה שם בן דוד של אבי בנה של הדודה חריי [עוד אחות של סבי] הנס היימנס.
עם סבתא סופי כהן קלירמקר בפתח הוילה של דוד אי
עם אבי הארי
הנס היימנס למד שם באותה תקופה עיתונאות. הנס נולד באינדונזיה, ויחד עם אחותו הבוגרת ממנו טיני ועם אחיו ברט, היה בשבי היפנים, במלחמת העולם השניה. הסיפור של הקבוצה הזו הונצח בספר וסרט. הוא דיבר יפנית שוטפת ולימים התחתן עם אשה יפנית. אך כל ימיו סבל מסיוטים על תקופת המלחמה והשבי.
הנס קבע אתי פגישה, לא היו אז טלפונים ניידים, שאוכל לשלוח לו צילום ותהיתי איך הוא יכיר אותי או אני אותו. "אל תדאגי , אני אכיר אותך" הודיע לי בעליזות כשדברנו בטלפון חוטי כמובן. קבענו להיפגש על שפת ימת ג'נבה, קרוב לארמון האומות. הטיילת הייתה גדושה אנשים. אני זוכרת את תחושת היאוש שלי, איך נכיר זו את זה… אך כשהוא צעד לקראתי , הבטנו זה בזו, אחר כך סיפר לי מה שחשב בדיוק כמוני "הנה מישהו עם תווי פנים כוהניים!" .
טיילנו וקשקשנו. ובצהריים הצטרפנו לאבי לארוחת צהרים ב'משרד'. כיון שאני כבר הייתי שם 'בת בית' קבלתי עלי להראות לו את אולמות הועידות השונים עם ציורי הקיר,של סיפורי וילהלם טל. בגינה ראינו את פסל העולם המסתובב סביב עצמו כל 24 דקות כסמל לסיבוב כדור הארץ כל 24 שעות. פגשנו גם את הטווסים היפים שהסתובבו שם בכל מקום.
אני עצמי שוטטתי שם הרבה ופגשתי שוער זקן, שסיפר לי בביקורי הראשון, שהוא עבד בשטח עוד כנער כאשר המקום היה שיך למשפחה שתרמה אותו את הארמון ל'חבר הלאומים'. עד היום הכי זכור לי חדר 'חוזי השלום'. השוער הזקן פתח לי את הדלתות וסייר עמי בין שולחנות הזכוכית. בסוף לפני שיצאנו אמר לי משפט שאני זוכרת עד היום ' ראי כמה אנשים חשובים חתמו על שלום- ועדיין אין שלום' וזה היה לפני 60 שנה.
. באחד מטיולי בגנים הנהדרים, פגשתי איש נחמד מלווה בכמה ילדים שחלקם הכרתי מחוף השחייה. האיש שאל אותי מי אני, הראיתי לו את 'תגית המבקרת' והוא הזמין אותי להצטרף לחבורה, התישבנו בסוכת-גינה נחמדה. האיש החייכני חילק לנו סוכריות וסיפר לנו את סיפור הפסל המסתובב. וגם על חלום השלום העולמי שלדעתו יגיע עד שנתבגר. הוא שאל מאין כל ילד וילדה ואמר שאם אנו יכולים לשבת יחד , אז כל האנשים בעולם יכולים. האיש אמר ששמו דאג וצחק מאד כשאמרתי לו שבעברית זה נשמע כמו fish, הוא סיפר שתפקידו הוא להביא שלום לעולם. האיש הנחמד נרצח שנתיים אחרי זה כשניסה לפעול לשלום באפריקה.
10 ימים לא הספיקו לי לשהות עם אבי ובקשתי להישאר עוד קצת זמן. בארץ לא היה לאמי עדיין טלפון בבית אבל היא עבדה ברגבה במשרד. כך שאבי טלפן והודיע לה שאני מאריכה את ביקורי ב'כמה ימים' , הבטיח שאלמד בבית ספר ורשם אותי לפנימיה נחמדה שהיתה קרובה לביתו וככה יכלתי גם לבוא אליו בערב וגם להתנסות קצת בחיי פנימיה של בנות נכבדות. נהניתי משני העולמות. למדתי שם הרבה דברים חשובים שעזרו לי רוב חיי, גם אם לא נשארתי שם הרבה זמן.
לאחר כמה שבועות, אמי התחילה להקים מהומות והוחלט שאחזור ארצה , שבתי ללמוד בתיכון בנהריה כמו כולם וכולן. כדאי לשמור מזכרות.
