אתמול נסעתי ברכבת. נסיעה קצרה, באמת לא אכפת לי לעמוד, או להישען על כסא. אני כבר לא בת 20 אבל עומדת והולכת היטב. אך אני גם רואה הרבה פעמים, נשים בהריון עומדות, אנשים עם מקל הליכה או קביים. בחייכם צעירים תרימו עיניים מהטלפונים ובמקום להתכתב עם 'חברים' מהרשת, גלו קצת יחס אנושי ו LIKE לאנשים החיים שעומדים לידכם.
אמש נסעתי לבקר חברה. תוך כדי שיחה ספרתי לה שעמדתי בנסיעה, היא שאלה אם מישהו לא קם עבורי. ונאנחנו יחד על שינויי המנהגים. אנו כולנו נהגנו לעמוד עבור כל מי שמבוגר מאתנו ובטח עבור נשים בהריוןן ואנשים שזקוקים לכך. זכור לי מקרה בגיל 10-11 שבו אני עצמי ישבתי עם גבס באוטובוס ולכן לא קמתי בפני אשה שנכנסה לאוטבוס, הנהג קם ממקומו והורה לי לקום מיד. רק כשראה את הגבס שלי הורה לי לשוב לספסל.
עלי לאמר שכל כך התרגלתי לזה שכבר לא שמתי לב כמה זה לא מנומס. רק כשחברתי ספרה לבעלה ששב הביתה, שאני כבר לא נראית בת 20 ובכל זאת לא קמט לפניי, נראה לי שאולי כדאי פעם לכתוב על כך. ולהזכיר לאנשים שכאי גם 'לחבב' = like או לסמן בלב קצת את האנשים האמיתיים.
