בשנת התשס"ד, הזמינה אותי דר' בתיה ברוטין , להשתתף בליל השימורים השנתי בנושא: "השואה באמנות הישראלית" באוניברסיטת בן-גוריון מרכז ראב ולדבר על יצירותי.
כל מי שהלך על שפת הים חווה את תחושת האי ידיעה האם מהלכים על החוף או במים ? שהרי אין קו מבדיל ממשי בין הים לחוף, וכך הפך חוף הים למטפורה של חיי "אין יש –יש אין" שום דבר לא באמת כמן שהוא נראה, הורי לא היו הורים, ספורים מקוטעים, זיכרונות עמומים, הם חלק של ילדותי שלי, כמו גם של רבים מבני דורי. שנים ידעתי ולא ידעתי שיש משהו קצת לא רגיל בחיי. שני הורי, משפחתו הענפה של אבי ובעלה השני של אמי, חלקם אולי מכוונות טובות וחלקם מבעיות אישיות, כתוצאה מן השואה, חברו לבנית מסך מסתיר ורק בשנתיים האחרונות אני חופרת החוצה את המידע הכ"כ חשוב הזה "כיסוי מידע".
נולדתי ב-12 ביוני 1943, בויוי בשווייץ לאידה והארי ונקראתי מריון. לשווייץ נמלטו אלפי הולנדים יהודים וגם לא יהודים שנאלצו גם הם לברוח. הם מכונסים למחנות מעצר באחריות הנציגות ההולנדית, בימים אלה אני שוקדת על תרגום עשרות מכתבים רשמיים מהנציגות ההולנדית בברן אל הורי. עם גמר המלחמה שבו הורי להולנד, כעת אני יודעת שאני שבתי עם אמי בעוד אבי שב בדרך שונה ובזמן אחר ושנינו איננו יודעים מתי שוב נפגשנו. ב –1950 עליתי עם אמי לישראל, ישר לקבוץ חוליות–שדה נחמיה ושם הוחלט בניגוד לדעת אמי להחליף את שמי למרים, אמי נישאה להולנדי אחר ויחד עזבנו לרגבה. זה בערך מה שידעתי, לא הבנתי למה אנשים מרימים גבות כשאני אומרת עובדות אלו. לאבא שלי שנשאר לגור באירופה היתה משפחה , לאמא שלי לא, לבעלה השני לא. היו עוד יוצאי הולנד ברגבה ואני שהפסקתי לדבר הולנדית, אך המשכתי להבין הופתעתי לשמוע שכמה מהם הכירו את אמי "עוד מביה"ס התיכון" ומזכירים הורים ואחיות, בבית שבו גרנו התגורר זמנית רווק הולנדי [משה פרנק]. בלילות צעק בעלה של אמי בחדר האחד והרווק בחדר השני, שמעתי:" שואה, נאצים, גרמנים, גז" . על שאלותי, במקרה הטוב הם רק מסרבים לענות, בדרך כלל הם מתפרצים בתוקפנות "אלימות מילולית". וכך מצטברים שבבי מידע: לאמי היו הורים ו 2 אחיות, לבעלה הורים, 2 אחים, אחד מהם נשוי עם ילד. וכולם "נרצחו על ידי הגרמנים !! במלחמת העולם השניה במחנה ריכוז". בין ההתפרצויות האלימות אני גדלה בארץ ה"לא" כשאני מואשמת תכופות בכל דבר אפשרי,החל מהתחלת כל ריב, ויכוח, אי הסכמה או חפצים שאינם מונחים במקומם."אני לא" וכשאני חולמת כל מיני דברים מפחידים ובוכה, במקום להרגיע אני זוכה לעלבונות ועונשים. "חלום רע" [להבות אש, רכבת ,ריסוס בדדט, אנשים לא מוכרים, חיילים אמריקאים נותנים מסטיק ושוקולד], "סולדג'ר גיו מי שוקולד",ויש גם חלום נעים על תפוז ושיר עברי "פירות מארץ" ובקופסא נסתרת יש תגית רקומה של חיל בריגדה. אומרים לי שאלו המצאות ויש לי דמיון פעיל.
בגיל 11, נוסעים לבקר בהולנד, תוך יום אני שבה לדבר הולנדית, וכשמגיעה לביתה של אחות סבי בפ אני ב'בית' יודעת איפה כל פריט, אמי מתקבלת כאחות, עלי מסתכלים כעל יצור מוזר ומשום מה כמה מנסים לדבר אלי בצרפתית. "שפות ילדות " אמי כל הזמן שומרת שלא ידברו אתי לבד. בכ"ז אחרי זה מתחילות הדודות לכתוב אלי וחלקן אף לבקר בארץ מדי פעם. בגיל 16 אני נוסעת לבד ואז בשיחות עם הדודה בפ היא מאשרת לי שכל החלומות המפחידים הם זיכרונות שקרו לי:' שחזרנו להולנד ואמי חלתה, אני הועברתי לכל מיני משפחות בתשלום, סבתי מצד אבא מחלימה משהייתה בטרזינשדט, אחי אבי ואני 'בקשנו ממתקים מהאמריקאים' ושהיא כ"כ מצטערת שלקח לה זמן למצוא אותי וכי גרתי אצלה עד שאמא הבריאה. וכך לאט לאט מתמלאים קרעי–התמונה ובצד מקטעי הספורים השונים אני מתחילה להיזכר בכל מיני מראות: למשל שאחרי הנסיעה הארוכה ברכבת בילינו ימים על מדרגות איזשהו בית, מדי פעם יצא מישהו והקריא שמות ואנשים התעלפו ואנשים צרחו ואנשים השתוללו..
בערימת המסמכים שמצאתי במגירה בבית אמי לאחר מות בעלה ופתחתי ממש רק לפני כשנתיים, מצאתי 4 הצהרות של הצלב האדום ההולנדי על שם: דוד קליין אביה שנולד באופטאווק ב 24 לפברואר 1902, רגינה קליין –וקסמן אמה, שנולדה ב 13 לינואר 1897 בבלסקי [רוסיה], מרים קליין שנולדה ב 3 לינואר 1924 בברסלאו, ובטי קליין שנולדה ב 30 לאוקטובר 1926 באנטורפן. ארבעתם [כך כתוב במסמכים הללו ]
נשלחו לוסטרבורק ב 26 למאי 1943 וב 7 לספטמבר 1943 בדפורטציה של
Judentransport Aus den' "Niederlanden
נשלחו לאושויץ.
וכך מודפס בתעודות הללו בהולנדית צחה ורשמית
In aanmerking genomen, dat sedert de deportatie van de omtrent gezochte niets naders werdt vernomen Moet worden aangenomen dat ……..voormoemd , door ziekte, uitputting of vergassing om het leven is gekomen.
לאור העובדה שמאז הדפורטציה אין יותר שום איזכור של המבוקש יש להניח ש דוד קליין המוזכר לעיל [רגינה קליין –וקסמן/ מרים קליין/ בטי קליין ] נספה/תה ממחלה, תשישות או הרעלת גז.
על החתום בשם המנהל י. פן דה פוסס.
וכך לאט לאט אני מתחילה לחבר לעצמי זהות "תמונת זהות".
ביקורים אצל אבי המתבולל והאנטי ציוני, שעבד בארגונים בינ"ל מפגיש אותי עם לא יהודים, בגילים שונים, ביניהם גם גרמנים. ואני שומעת התבטאויות :" השואה היא משהו שקרה לפני 60 שנה!! די להתעסק עם זה!!" וכך הגעתי לעשות "טלאי הפוך" טלאי לגרמנים.
כיון שהכרתי רק את אם אבי היתה זאת 'סבתי אומה' , בעוד מהצד השני היו אלה 'ההורים של אמי'. רק כשכבר עסקתי בניירות ובתמונות שמצאתי והעברתי אותן לארכיון יהדות הולנד, ותניא רונן לקחה דף לבן, הכניסה בו מסמך וכתבה 'דוד קליין סבא של מרים ברוק –כהן' הבנתי שגם הם סבי, סבתי ודודותי. ובעקבות זה העזתי ונסעתי בשנה שעברה לווסטרבורק שבהולנד. במלון שבו ישנתי קבלתי טופס עם שאלה: " האם הינך בביקור עסקים, תיירות או ביקור קרובים?" ללא היסוס רשמתי 'ביקור קרובים' שהרי כאן 'בילו' סבתי זקנתי מצד אבא ודודתו ודודו אחי סבי שנישא לאחות סבתי. סבי וסבתי מצד אמא, שתי דודותי היפות, "הדודות" בנות 17 ו 19 לנצח. דודת אמי ודודה ובן דודה. בדיוק 60 שנה לפני ביקורי הם היו שם בזמן לידתי. 110000, מיהודי הולנד עברו שם ורק 5000 חזרו.
גם אומה כהן עברה שם, 'בגרה' את טריינשדט וכשחזרה היא מקבלת מהשכנים כמה מפות ישנות מתוך הנדוניה שלה. סבתא מתקנת את החורים כמו הולנדיה טובה, אך אבי מלגלג ומציר/ כותב על המפה שיש שם תפר אחד פרום, אומה בעלת ידי הזהב רוקמת את דבריו ומזמינה אחרים לציר /לחתום עליה. "קבלת אורחים" שתפתי עבודה זו בתערוכה מפני שראיתי שתי שכבות, הסדר שלפני השואה ורסיסי העולם שאח"כ, באותה התערוכה שתפתי מפיות של דודות וסבתות והפכתין ל"אלבום בדים זוכרים". .
אחרי שסבתי נפטרה בשיבה יפה, קבלתי שקית עם ניירות שהיא שמרה, ניירות מוסטרבורק וטרזינשדט. כשבחנתי את ה'כסף' של טריזנשדט ראיתי את האזהרה המודפסת
Wer Diese quittung verfalscht oder nachmacht / oder gefalschte quittungen in verkehr bringt, wird strengstens bestraft.
כל מי שיזייף קבלה זו או יעתיקה , או שיכניס קבלות מזויפות למחזור יענש בחומרה
רשעות טוטאלית וציניות ? טרזינשדט שהוצגה כ'עיר דוגמא'לצלב האדום, " "טרזינשדט, פנקסנות כפולה".
בזמן תערוכתי הראשונה "אשה עם חוטים", שלאחריה נתן לי פרופסור חיים מאור 'תעודת בגרות אמנותית' במאמרו בעתון דבר, טענו אנשים רבים :"מה העיסוק הזה עם שואה? הרי בכלל לא היית במחנה ריכוז ולא סבלת בכלל!". אני עוסקת בעבודותי, במה שקרה לנו אחרי השואה כתוצאה ישירה של מה שקרה להורינו ולנו באופן פרטי ובאופן לאומי. אני רוצה שתהיה לי משפחה שאוכל לאהוב ולהכיר ובבוא העת הטבעית להתאבל עליהם באופן טבעי "קריעה" ולא בטקס ממלכתי
את היצירות המוזכרות אפשר לראות באתר שלי
www.fibersiv.net
.
מרתק ומעורר תהיות רבות
אילה יקרה, ההרצאה הייתה מזמן , אבל העליתיה לבלוג כעת , בגלל כל מיני טענות שעולות בחלקים של הציבור, על מהות יום השואה ועל הנושאים שמדברים עליהם ביום זה. תודה שהגבת ואני סקרנית אלו תהיות עלו בדעתך. מרים
וואו. קצת קשה להגיב.
תודה על השיתוף. ידעתי שאת עוסקת בתיעוד, אבל לא ידעתי את כל המטען האישי מאחורי זה.
הסתכלתי שוב בעבודות שלך, שאת חלקן ראיתי (רק במסך, לצערי)
הן בפירוש מקבלות משמעות אחרת. הרבה פעמים לראות אמנות עם הידיעה מה עומד מאחוריה, זה לראות אמנות אחרת…. תודה.
דברים שידעתי ממך ואחרים שנחשפתי להם כאן.הדרך בה את נגשת לנושא מרתקת ושונה לחלוטין.
כל דרך נכונה בעיני להנציח ולעשות את המירב כדי שאסון עמנו יהדהד לנצח…לא כנקמה לא בגלי שנאה אלא בהבנה שאת השנוא עליך – לא תעשה לחברך ולא לאנשים זרים. חבל שהיום אנחנו חווים את הפגיעה האיומה בשכנינו, האומות שמנהלות את העולם משחקות בהן כבמשחק שח מט (אוהבת את שירה של חוה אלברשטיין בנושא-חיל שחור מכה חיל לבן….) ולא שמות לזה קץ.. מחר יהיו לזה הסברים מלומדים. אנחנו עוזרים לפחות במתן שרותי רפואה.
תודה לך על שאת נוטלת מדי פעם קורה מדי עיני.
תודה לך רותי שקראת. חשוב לשמוע תגובה כל כך מבינה ומחזקת. את כל כך צודקת שזה צריך ללמד אותנו, כיצד להתיחס לאנשים אחרים. והלואי וכבר לא יהיה סבל בעולם. מרים