חובבי ציור מחלקים ציונים

חיכיתי בתור כלשהו ורקמתי עבודת אמנות שלי, כדי לא להפריע ליושבים לידי העבודה היתה מקופלת ורק הקטע שעליו עבדתי ומעט מסביבתו היו גלויים. גבר שישב לידי, תפס פיסה מהבד שלי בידיו: "טוב שאת מעסיקה עצמך בהכנת מפת שולחן, זה לשבת?" בעדינות משכתי מידיו את קצה העבודה, ואמרתי קצרות שזו אינה מפת שולחן אלא עבודת אמנות, "אמנות?" תהה האיש בקול רם:"מה כבר אמנותי במפת שולחן? הלכת לחנות, קנית חתיכת בד מצויר וכעת את רוקמת על זה, חוץ מזה יקירתי ביני לבינך נשים הן לא מי יודע מה אמנותיות, לא כמו גברים!!" כיוון שסוג ההתבטאויות הללו כבר היה לי לזרא, נשמתי ע מ ו ק  ועוד פעם ע מ ו ק, ואמרתי בקול שקט, שאני מודה לו על דעותיו המעניינות. שוב פעם נשמתי עמוק והמשכתי בנחת בעבודתי. גברת אחת שישבה מולנו אמרה לו שאמה היתה רוקמת פרוכות ושהן היו לא רק מסורתיות ויפות אלא מאד יצירתיות ואמנותיות. האיש פשפש בתיקו שלף אלבומון קטן ואמר:"אני אראה לכן את הציורים שלי כי אני אמן אמיתי! אני צייר !! הוא בקש מהאשה השניה לשבת לידי, התכופף מולנו העביר דף אחר דף והסביר לנו בכל תמונה למה הוא התכוון בציור, כמה זמן והיכן צייר אותו. אינני יכולה לאמר אם הציורים היו טובים או רעים,  צנצנות פרחים, נרות שבת, חתול משחק בכדור, בצבעי אקריליק, אחד או שניים בסדר .. אבל הוא הראה לנו לפחות חמישה מכל נושא….. למזלי הגיע תורי לגשת לפקידה.

בנובמבר 2002, השתתפתי בתערוכת 'רשום ברשת, דימויי סריג בציור הישראלי' שאצרה מוניקה לביא, בגלריה לאמנות של אוניברסיטת חיפה, [התערוכה הוצגה גם במוזיאון ערד לאמנות ובמוזיאון בן ארי לאמנות שבבת ים] בקטלוג מופיעה מפת "התרשמות ממפת אל-בטן, אום אל פחם" ראו http://fibersiv.net/mapressions/um-el-fahem-1.php3 בתערוכת 'התרשמויות מפה'. עבודה זו ארוגה בנול, אך הוזמנה על ידי האוצרת כי אריגה היא מעשה של שתי וערב ולא רק דימוי של רשת. במאמר אקדמי ארוך ומענין 'נקודת האפס' מוניקה לביא פורשת את משנת -התערוכה שלה, ובהתיחסות אישית ליצירות כל אמן/ית קשרה רשת מענינת של חיבורים ישראליים, תרבותיים ומגדריים, שאותה פרשה בסלון מושגי האמנות הכלל עולמיים.  בזמן התערוכה פגשתי מכרה ציירת, שאמרה לי ש"עבודותי הארוגות תפסו מקום של ציור אמיתי!".

אני אוהבת ציורים אך מעדיפה להתבטא בחוטים, בבדים ובאופני היצירה המיוחדים להם, כלומר הנני אמנית סיבים. זה לא מפריע לי לאהוב להתבונן בציורים 'לשוחח עמם' ו'לשמוע' את מה שהם מספרים לי. לציור יש תכונות המיוחדות לו שנובעות מאופן הציור וסוגי החומרים שבהם השתמש/ה האמן/ית. בעיניי הציור הוא אופן ביטוי אמנותי שונה משלי, ואני תוהה על ההתנגדות [שלעיתים נאמרת או נכתבת במילים גסות ומעליבות] של הרבה ציירים וחובבי ציור, לקבל את אופן ההתבטאות השונה שלי כחלק ממשפחת האמנות. תהייתי גוברת כאשר חלק מאותם המתנגדים הקולניים לאמנות הסיבים, ציירים שצובעים על בד קנבס שהוקשה בדבק וצבע, מתפעלים מה'טקסטורות של שילוב הצבע על בד הקנבס' הטקסטורות הללו כמובן באות מהיות הקנבס בד ארוג שמשיכות המכחול עם הצבע לא תמיד מסתירות את כיווני השתי והערב שלו וזה תורם לצורה שבה האור מדגיש קטעים בציור. אני נדהמת מחדש בכל פעם שצייר/ת מחליטה/ה פתאום להדביק כמה קטעי בדים או בגדים מעל לצבעים שלהם ואז מתיימר/ת להיות 'אמן סיבים', ואז רעיו  מריעים לו כרב – יכולות ושאר ברכות….אז למה ומדוע הם עדיין כל כך מתנגדים לאמנים שבוחרים ליצור רק ו/או בעיקר בסיבים?.

בשנים האחרונות, ראינו הרבה יותר הכרה באמנות הסיבים, אך עדיין לא מספיק. כשאוצר אמנות מציע לי תערוכה במוזיאון ב'תנאי שאקרא לעבודותי פיסול רך'. כשהכותבים/ות על אמנות עדיין מבליטים יותר את החומרים ואופני העבודה כשהם מזכירים אמנות סיבים, או מדברים בעיקר על ההקשרים המגדריים כביכול של יצירות הבדים. ואחרון לא חביב, כשחלק מאמני הסיבים עדיין מעדיפים לתאר את עבודותיהם במונחים הנכונים לציוור ופיסול במקום באלו הנכונים לאופני הביצוע שלנו, אז מצבנו כנראה עדיין לא ממש טוב.

אני מתבוננת באמנות הצילום, בשום מקום לא תמצאו מישהו שיסרב לקבל צילום כאמנות. למרות שהדמיון בין ציור לצילום הוא קרוב מאד ולשני אופני היצירה הללו יש גם המון הקשרים הסטוריים, וחזותיים, במאמרי מבקרי האמנות כמעט ולא תקראו תיאור של חומרי הצילום, או איזכור למיכשור [לעיתים די מתוחכם ומסובך] שבו נעזרים צלמים ושבלעדיו לא יהיו הצילומים הללו. הדוברים בתערוכות ציור/צילום לא מלקקים את שפתיהם על אימרות נדושות ולרוב לא מדויקות כגון 'עמלנות נשית'. איש לא מחלק לצלמים כל מיני ציונים שאינם קשורים לתוצאה הנראית לעיניים של היצירה, הצילום מתקבל כיצירה אמנותית שמספרת ספור, הביקורת תנסה לבקר אם הספור אכן עובר לצופה.

ציורים [וגם צילומים] רבים, מלאים בתיאורי בדים, בגדים, וילאות, וכל מה שמלביש את גופנו ואת בתינו. מגוון הטקסטיל עם עושר אופני העשייה, ולפני שאשכח, למי שלא יודע גם נייר עשוי מסיבים!!! במשך השנים , יצא לי להציג חלק מעבודותי יחד עם אמנים המתבטאים בכל מיני צורות. גם אצרתי כמה תערוכות שבהן נכללו מגוון אופני יצירה, כמו כן, יצרתי כמה עבודות עם או מול אמנים אחרים, כשהם יוצרים בצד הציורי שלהם ואני בצד הטקסטילי. שיתוף פעולה כזה הוא די נפוץ, אך לא תמיד מתועד בדפוס. כך ששמחתי לקרוא אתהספר The Artist &The quilt שמתעד שיתוף פעולה בין ציירות לבין מטליאות. במאמרים הנלווים מסופר כיצד היוצרות שוחחו ביניהן הביעו כל אחת מה היתה רוצה שיראה בעבודה,  ושיתפו פעולה לגבי הצורות והצבעים אשר נעשו בפרויקט.

תחריט של מכבסה ציבורית במאה ה 19 בפריז

לפעמים יש לי תחושה שלגבי הרבה ציירים הבד הוא אוביקט לציור, אך לא נחשב למשהו אמיתי מוחשי. הבד מאפשר להם להדגים את יכולת ההסתכלות שלהם, הקפלים, המרקמים נראים נפלא בציור.   לפני שנים נסענו לניו יורק ובמוזיאון גוגנהיים התמזל מזלנו לראות כמה מיצירות ברנט ניומן [Barnett Newman]. קנבס ענקי צבוע לבן לגמרי, קנבס שני שהיה מחולק ל5 מלבנים כל אחד מהם צבוע בצבע אחד בלבד. לצערי איני מוצאת את התמונות שצילמתי שם אבל אני זוכרת את התגובה הראשונית שלי:" אם הוא יכול להציג קנבס צבוע בלבן בלבד, אז למה איני יכולה להציג פיסת בד שבה רואים את מארג החוטים, שהוא לא פחות מענין מאשר שני מטר מרובעים של צבע לבן?".

קטע מדוגמית אריג לבן, חוטי צמר, כותנה, חבלי פלסטיק,שרוכים באריגת טוויל =Twill

 

 

 

 

Print Friendly, PDF & Email
פורסם בקטגוריה אוספים, אמנות ישראלית, אמנות סיבים, אמנות שלי, ארון הספרים האמנותי, תדמית מדומיינת, תערוכות, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

8 תגובות בנושא חובבי ציור מחלקים ציונים

  1. מאת יוחאי רוזן‏:

    מרים שלום,

    נהניתי לקרוא. שתי הערות:

    1. מצב הצילום ביחס לציור והפיסול עדיין רחוק מהתמונה שאת מתארת. אמנם רבים טוענים היום שהצילום חבר שווה בין האמנויות אך לדעתי עדיין סובל מקיפוח ועדיין נחשב ל"בן חורג" בשל העובדה שהוא מופק באמצעות מכשיר שכביכול כל אחד יכול לתפעל.

    2. מהטכסט שלך נוצר הרושם כאילו ציירים משתמשים רק בבד (קנבס) כמשטח ואילו למעשה (בוודאי בכל מה שקשור לאמני מופת) הם הרבו להשתמש גם בקירות (פרסקו), בלוחות עץ (פאנלים) ובלוחות מתכת (בעיקר נחושת).

    לגבי אמנות הסיבים. כנראה שהיא לא זוכה להכרה בשל העניין המגדרי-עמלני שלה. אני בזכותך למדתי לקבל ולהעריך את התחום הזה. התמידי בדרכך!

    בברכה

    יוחאי

    • מאת mirjam‏:

      שלום יוחאי, תודה על הערותיך מאירות העיניים. אני מתרשמת שמצב/מעמד הצילום כבר מקובע היטב בתור 'אמנות', אבל אתה ודאי מטיב לדעת. לגבי הציור, כמובן שיש ציור על גבי מצעים שונים ונוספים מאשר על קנבס. ה'מחלוקת' שלי היא רק עם אנשים שטוענים שציור על קנבס כשהוא חנוק וחנוט בדבק וצבע עדיף ונכון ומייצג את ה'טקסטיל' טוב יותר מיצירת אמנות שבה הבד שומר על תכונותיו . אמנות הסיבים עשתה דרך ארוכה כדי להתקבל כאמנות שוות מעמד, ובהרבה מקומות , היא אכן כבר שם. אני חשה שטענת המגדר/העמלנות אילו רק תירוצים, כדי לא לתת לאמני הסיבים מקום במעט מקום התצוגות שיש.
      תודה על תגובתך. מרים

  2. מאת ארבל‏:

    כשהייתי ילדה בביה"ס היו לנו שני שעורים – מלאכה ואמנות. בשעור מלאכה למדנו לתפור, לרקום, לקלוע, לארוג ועוד, אף אחד לא "גילה" לנו ש"מותר" לנו להשתמש בטכניקות האלו לא רק כדי ליצור דברים שימושיים, אלא גם כדי לבטא את עצמנו ולהביע את מחשבותינו.
    בשעור אמנות, לעומת זאת, ציירנו. אף אחד לא סיפר לנו שאפשר גם לפסל, לצלם, לתפור, לרקום, לסרוג, לקלוע ולארוג [במאמר מוסגר אני יכולה להגיד שגם בשעורי האמנות לא עודדו אותנו לבטא את עצמנו ולהביע את מחשבותינו, אלא בעיקר לימדו אותנו "לצייר יפה"].
    עברו הרבה שנים עד שהצלחתי להפריד בראשי את הצמד – אמנות-ציור, ולהבין שיש עוד הרבה טכניקות עבודה שאפשר להשתמש בהן בעבודת אמנות. אני מניחה שרבים אינם מצליחים לעשות את ההפרדה הזאת ושומרים עדיין על תפישות מאוד מסורתיות של 'מה נחשב אמנות ומה לא'.

    אני לפעמים ממש מתעצבנת כשאני שומעת אנשים שמגדירים אוטומטית כל מי שמצייר כ'אמן' (אפילו אם זה מישהו שהחליט ללכת, בשביל הכיף לחוג ציור, ומצייר באופן טכני לחלוטין טבע דומם להנאתו), ומתייחסים לאמנות סיבים כאל "תחביב של סבתות".

    • מאת mirjam‏:

      שלום ארבל, אכן התלבטתי בין הביטויים 'מיחזור' ו'שימוש חוזר', ואני חושבת שאני עוסקת בשניהם, לעיתים בו זמנית על אותו פריט. חשוב לי שאנו נשוב ונהנה מהחומרים הללו, תוך שימוש בכל מיני דברים שנוספו להם בשימוש הראשון [ תפרים, רקמות ועוד] לא מזמן שיניתי חצאית ששילבתי בה פסי גינס מחצאית ישנה שקבלו פסי דהייה. מרים

    • מאת mirjam‏:

      אכן, בזמנו למדנו שעור ציור, היה עדיין צנע בנייר ומחסור בצבעים. ההוראה היתה דידקטית נורא, המורה גב' אונא היתה מציירת על הלוח והיינו צריכים להעתיק על הדף כמיטב יכולתנו, וכיוון שדמיוני עבד שעות נוספות, ננזפתי תכופות. פעם היא אמרה לנו לצייר אוטובוס, ואני הוספתי תור של אנשים ממתינים. גם אצל המורה למלאכה בנות, לא רוויתי נחת, כי רקמתי לא תמיד במקום שאמרו ומדוגמית התכים תפרתי שקית אוכל. אינני חושבת שהשיעורים הללו היו כדי להפוך אותנו ליצירתיים, הם היו מצוות אנשים מלומדה, חלק משיטת חינוך נוקשה. אבל נראה שיצאנו די בסדרץ מרים

      • מאת ארבל‏:

        אני הייתי "ילדה טובה ירושלים", ועשיתי מה שאמרו לי… אפילו כשממש רציתי לא הצלחתי להשתחרר מהצורך לעשות את הדברים בדיוק כמו שצריך.
        [את מוזמנת לקרוא משהו שכתבתי בבלוג שלי בעניין – http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1070340%5D

        • מאת mirjam‏:

          שלום ארבל, קראתי את תיאורך על שעור הציור, וחייכתי. בכל כיתה היו דייקניות ציור כמוך וכאלו ש'ידעו' לצייר כמו חברתך, לכל אחת היה כשרון אחר. המשכתי לקרא את הרשומה שאחריה על עלילות הסרגניות שהיא בעצם אותה עלילה עם חומרים וגילים שונים. והעיקר שהחיים לא משעממים. מרים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.