חובבי ציור מחלקים ציונים

חיכיתי בתור כלשהו ורקמתי עבודת אמנות שלי, כדי לא להפריע ליושבים לידי העבודה היתה מקופלת ורק הקטע שעליו עבדתי ומעט מסביבתו היו גלויים. גבר שישב לידי, תפס פיסה מהבד שלי בידיו: "טוב שאת מעסיקה עצמך בהכנת מפת שולחן, זה לשבת?" בעדינות משכתי מידיו את קצה העבודה, ואמרתי קצרות שזו אינה מפת שולחן אלא עבודת אמנות, "אמנות?" תהה האיש בקול רם:"מה כבר אמנותי במפת שולחן? הלכת לחנות, קנית חתיכת בד מצויר וכעת את רוקמת על זה, חוץ מזה יקירתי ביני לבינך נשים הן לא מי יודע מה אמנותיות, לא כמו גברים!!" כיוון שסוג ההתבטאויות הללו כבר היה לי לזרא, נשמתי ע מ ו ק  ועוד פעם ע מ ו ק, ואמרתי בקול שקט, שאני מודה לו על דעותיו המעניינות. שוב פעם נשמתי עמוק והמשכתי בנחת בעבודתי. גברת אחת שישבה מולנו אמרה לו שאמה היתה רוקמת פרוכות ושהן היו לא רק מסורתיות ויפות אלא מאד יצירתיות ואמנותיות. האיש פשפש בתיקו שלף אלבומון קטן ואמר:"אני אראה לכן את הציורים שלי כי אני אמן אמיתי! אני צייר !! הוא בקש מהאשה השניה לשבת לידי, התכופף מולנו העביר דף אחר דף והסביר לנו בכל תמונה למה הוא התכוון בציור, כמה זמן והיכן צייר אותו. אינני יכולה לאמר אם הציורים היו טובים או רעים,  צנצנות פרחים, נרות שבת, חתול משחק בכדור, בצבעי אקריליק, אחד או שניים בסדר .. אבל הוא הראה לנו לפחות חמישה מכל נושא….. למזלי הגיע תורי לגשת לפקידה.

בנובמבר 2002, השתתפתי בתערוכת 'רשום ברשת, דימויי סריג בציור הישראלי' שאצרה מוניקה לביא, בגלריה לאמנות של אוניברסיטת חיפה, [התערוכה הוצגה גם במוזיאון ערד לאמנות ובמוזיאון בן ארי לאמנות שבבת ים] בקטלוג מופיעה מפת "התרשמות ממפת אל-בטן, אום אל פחם" ראו http://fibersiv.net/mapressions/um-el-fahem-1.php3 בתערוכת 'התרשמויות מפה'. עבודה זו ארוגה בנול, אך הוזמנה על ידי האוצרת כי אריגה היא מעשה של שתי וערב ולא רק דימוי של רשת. במאמר אקדמי ארוך ומענין 'נקודת האפס' מוניקה לביא פורשת את משנת -התערוכה שלה, ובהתיחסות אישית ליצירות כל אמן/ית קשרה רשת מענינת של חיבורים ישראליים, תרבותיים ומגדריים, שאותה פרשה בסלון מושגי האמנות הכלל עולמיים.  בזמן התערוכה פגשתי מכרה ציירת, שאמרה לי ש"עבודותי הארוגות תפסו מקום של ציור אמיתי!".

אני אוהבת ציורים אך מעדיפה להתבטא בחוטים, בבדים ובאופני היצירה המיוחדים להם, כלומר הנני אמנית סיבים. זה לא מפריע לי לאהוב להתבונן בציורים 'לשוחח עמם' ו'לשמוע' את מה שהם מספרים לי. לציור יש תכונות המיוחדות לו שנובעות מאופן הציור וסוגי החומרים שבהם השתמש/ה האמן/ית. בעיניי הציור הוא אופן ביטוי אמנותי שונה משלי, ואני תוהה על ההתנגדות [שלעיתים נאמרת או נכתבת במילים גסות ומעליבות] של הרבה ציירים וחובבי ציור, לקבל את אופן ההתבטאות השונה שלי כחלק ממשפחת האמנות. תהייתי גוברת כאשר חלק מאותם המתנגדים הקולניים לאמנות הסיבים, ציירים שצובעים על בד קנבס שהוקשה בדבק וצבע, מתפעלים מה'טקסטורות של שילוב הצבע על בד הקנבס' הטקסטורות הללו כמובן באות מהיות הקנבס בד ארוג שמשיכות המכחול עם הצבע לא תמיד מסתירות את כיווני השתי והערב שלו וזה תורם לצורה שבה האור מדגיש קטעים בציור. אני נדהמת מחדש בכל פעם שצייר/ת מחליטה/ה פתאום להדביק כמה קטעי בדים או בגדים מעל לצבעים שלהם ואז מתיימר/ת להיות 'אמן סיבים', ואז רעיו  מריעים לו כרב – יכולות ושאר ברכות….אז למה ומדוע הם עדיין כל כך מתנגדים לאמנים שבוחרים ליצור רק ו/או בעיקר בסיבים?.

בשנים האחרונות, ראינו הרבה יותר הכרה באמנות הסיבים, אך עדיין לא מספיק. כשאוצר אמנות מציע לי תערוכה במוזיאון ב'תנאי שאקרא לעבודותי פיסול רך'. כשהכותבים/ות על אמנות עדיין מבליטים יותר את החומרים ואופני העבודה כשהם מזכירים אמנות סיבים, או מדברים בעיקר על ההקשרים המגדריים כביכול של יצירות הבדים. ואחרון לא חביב, כשחלק מאמני הסיבים עדיין מעדיפים לתאר את עבודותיהם במונחים הנכונים לציוור ופיסול במקום באלו הנכונים לאופני הביצוע שלנו, אז מצבנו כנראה עדיין לא ממש טוב.

אני מתבוננת באמנות הצילום, בשום מקום לא תמצאו מישהו שיסרב לקבל צילום כאמנות. למרות שהדמיון בין ציור לצילום הוא קרוב מאד ולשני אופני היצירה הללו יש גם המון הקשרים הסטוריים, וחזותיים, במאמרי מבקרי האמנות כמעט ולא תקראו תיאור של חומרי הצילום, או איזכור למיכשור [לעיתים די מתוחכם ומסובך] שבו נעזרים צלמים ושבלעדיו לא יהיו הצילומים הללו. הדוברים בתערוכות ציור/צילום לא מלקקים את שפתיהם על אימרות נדושות ולרוב לא מדויקות כגון 'עמלנות נשית'. איש לא מחלק לצלמים כל מיני ציונים שאינם קשורים לתוצאה הנראית לעיניים של היצירה, הצילום מתקבל כיצירה אמנותית שמספרת ספור, הביקורת תנסה לבקר אם הספור אכן עובר לצופה.

ציורים [וגם צילומים] רבים, מלאים בתיאורי בדים, בגדים, וילאות, וכל מה שמלביש את גופנו ואת בתינו. מגוון הטקסטיל עם עושר אופני העשייה, ולפני שאשכח, למי שלא יודע גם נייר עשוי מסיבים!!! במשך השנים , יצא לי להציג חלק מעבודותי יחד עם אמנים המתבטאים בכל מיני צורות. גם אצרתי כמה תערוכות שבהן נכללו מגוון אופני יצירה, כמו כן, יצרתי כמה עבודות עם או מול אמנים אחרים, כשהם יוצרים בצד הציורי שלהם ואני בצד הטקסטילי. שיתוף פעולה כזה הוא די נפוץ, אך לא תמיד מתועד בדפוס. כך ששמחתי לקרוא אתהספר The Artist &The quilt שמתעד שיתוף פעולה בין ציירות לבין מטליאות. במאמרים הנלווים מסופר כיצד היוצרות שוחחו ביניהן הביעו כל אחת מה היתה רוצה שיראה בעבודה,  ושיתפו פעולה לגבי הצורות והצבעים אשר נעשו בפרויקט.

תחריט של מכבסה ציבורית במאה ה 19 בפריז

לפעמים יש לי תחושה שלגבי הרבה ציירים הבד הוא אוביקט לציור, אך לא נחשב למשהו אמיתי מוחשי. הבד מאפשר להם להדגים את יכולת ההסתכלות שלהם, הקפלים, המרקמים נראים נפלא בציור.   לפני שנים נסענו לניו יורק ובמוזיאון גוגנהיים התמזל מזלנו לראות כמה מיצירות ברנט ניומן [Barnett Newman]. קנבס ענקי צבוע לבן לגמרי, קנבס שני שהיה מחולק ל5 מלבנים כל אחד מהם צבוע בצבע אחד בלבד. לצערי איני מוצאת את התמונות שצילמתי שם אבל אני זוכרת את התגובה הראשונית שלי:" אם הוא יכול להציג קנבס צבוע בלבן בלבד, אז למה איני יכולה להציג פיסת בד שבה רואים את מארג החוטים, שהוא לא פחות מענין מאשר שני מטר מרובעים של צבע לבן?".

קטע מדוגמית אריג לבן, חוטי צמר, כותנה, חבלי פלסטיק,שרוכים באריגת טוויל =Twill