לישראלים התאריך 9/11 האמריקאי נראה לעיתים כמו 9 לנובמבר, בגלל שיטת הרישום השונה. אבל כבר התרגלנו שתאריך זה הינו למעשה ה11 לספטמבר 2001 , יום הפלת המגדלים בניו-יורק. רוב האנשים זוכרים היטב היכן היו באותו היום. אני התכוננתי לנסיעה למחרת לתליית תערוכתי 'התרשמויות מפה' במשכן לאמנות בעין חרוד.
כבר אינני זוכרת מתי בדיוק הזמינה אותי מנהלת המשכן דאז דר' גליה בר אור, לראות את היצירות שלי ומתי נקבע תאריך תליית התערוכה. היה קיץ חם מאד והוחלט לתלות את התערוכה ב10 בספטמבר 2001, לאפשר לציבור לראותה החל מה15 לספטמבר ואת מסיבת הפתיחה הרשמית לעשות ב20 באוקטובר שאז יהיה פחות חם. היצירות שיצרתי במשך שבע שנים על פי מפות תכנון ערים של הארכיטקט דב צרנוברודה ז"ל שמאוחר יותר נרצח בהתקפת טרור במסעדת 'מצא' בחיפה, לא היו פוליטיות בעיניי, הן היו עבורי מסע בין שכנים בארצנו. תהיתי ה'אם אפשר ללמוד על האנשים מתוך נסיון להכיר את המקום ?'. יחד עם תערוכתי הוצגו עוד ארבע תערוכות . שלכולן היה נושא מחבר. האירועים שקרו הפכו את התערוכה בעל כורחי לפוליטית, והיא הוצגה ככזו על ידי רוב כותבי וכותבות המאמרים בעיתונים השונים.
שער ההזמנה התלת לשונית
כל השמות
עסקתי בסדורים שונים, כיוון שהפסקתי לנהוג, קבעתי עם האוצר פרופ' חיים מאור, שאמתין למכוניתו בכניסה הצפונית לעפולה, כדי שלא אצטרך לעבור בתחנת האוטובוס המרכזית ששם קרו כמה תקריות טרור. חיינו כבר שנה שלמה בתוך האינתפאדה השניה, חשתי שאם לא אכנס לתחנה אולי לא יקרה כלום. סוג של נסיון להשפיע על מה שאין לי ממש שליטה עליו. הסתובבתי בבית וברקע ניגן הרדיו, לפתע אמרו משהו על פגיעת מטוס במגדל בניו יורק , פתחתי טלוויזיה, ובשידור חי ראיתי את העולם משתנה.
טלפנתי לעין חרוד, לשאול אם יש שינוי בתוכניות , אמרו שהכל ממשיך כרגיל. ישבנו רוב הלילה צמודים לטלוויזיה, כמו יתר האנשים בעולם.
חיים מאור עם 'דגל שפרעם- שכונה צפונית'
בבקר קמתי בשעה היעודה, ירדתי באוטובוס מנווה שאנן לתחנה שליד מוסך המשטרה דאז. שם חיכיתי לאוטובוס של עפולה. כל הנוסעים בקשו מהנהג שיגביר את הרדיו וכולם הקשיבו לתיאורים של הקורה בניו יורק. בעפולה ירדתי מן האוטובוס ליד תחנת מכבי האש, חושבת שאני מרחיקה ממני את האינתיפאדה ועמדתי במקום שקבעתי עם חיים מאור. אז גיליתי שאני עומדת ליד אנדרטה קטנה שמאזכרת פיגוע טרור שהיה בעפולה עם שמות ההרוגים. בשיחה לנייד שלי, ספרו לי מהמוזיאון שחלק מהכותבים בעיתונים לא נלהבים לכתוב ביום כזה, על תערוכה שמכילה מפות בנין ערים גם של ישובים ערביים. אמרתי שאני מבינה אבל גם כשכועסים על מישהו עדיין יש להכיר בקיומו.
חיים מאור הגיע בשעה היעודה ונסענו למוזיאון. שם קבלו את פנינו בשמחה ויניב שפירא המנהל הנוכחי בא לעזור לחיים בתלייה. קבלתי את החדר העליון ולאחר שנוכחתי בפריקת האריזות, הודיעו לי האוצרים שאלך להסתובב ואם יזדקקו לי יטלפנו. מדי פעם טיילתי פנימה אבל לא ממש היו זקוקים לי, להפתעתם הכל היה מוכן לתלייה ועד שעות אחר הצהריים המוקדמות התערוכה היתה קיימת.
יניב שפירא עומד לתלות את 'בסמת טבעון'
לקראת שלוש, באה גליה ואמרה לי שהגיעה קבוצה של יהודים מניו יורק שבאו לעודד אותנו בגלל האינתיפאדה השנייה. שאלה אם אהיה מוכנה לענות לשאלותיהם על היצירות שלי, כמובן שהסכמתי. נכנסתי מהחדר השמאלי בקצה אולם הכניסה כך שאראה את היצירות כגוש, שהרי אף פעם לא ראיתי אותן תלויות ביחד. זו הייתה חוויה מופלאה. אלא שלא יכולתי להינות מראייה ראשונית זו של יצירותיי במקשה תערוכתית אחת. החדר געש ורעש, היהודים מניו יורק שעדיין לא ידעו מה בדיוק קורה בביתם ובארצם וראו את הכתובות בערבית על הקיר ואת שמות הישובים הערביים, צעקו -ודאי מדאגה ליקיריהם- כל מיני צעקות מעליבות. איך יכול להיות שכאשר ערבים מפילים מגדלים בניו יורק, אנחנו מציגים כאלה יצירות של ישוביהם. גליה ניסתה לדבר אליהם, להגיד שהנה נמצאת האמנית, מה שגרם לפרץ חדש של צעקות. בסוף ברגע של שקט, חזרתי על המשפט שאמרתי בבקר בטלפון: שגם כשאנו כועסים על מישהו, אנו עדיין צריכים להכיר בקיומו. אחר כך השיחה קלחה, והיה נחמד ואנו ניסינו להרגיע ולעודד את היהודים שבאו להרגיע ולנחם אותנו.
גליה בר אור נחה על ספת 'עיר ורדים'
אני עשירת תודה לצוות המוזיאון על החוויה של התערוכה שהייתה לי, על השיחות שהתנהלו עם הצוות ועם הקהל העצום שבא לראות והביע דעות רבות מגוונות ומעשירות. אי אפשר כמובן לשכוח את תאריך יום התלייה, בגלל האירוע הנורא וגם כי זה השתלב בשיח של חמשת התערוכות שעסקו ב'גבולי'. בהסתכלות עכשווית אני מרגישה שדר' גליה בר אור ניחנה בתבונה נבואית כאשר קראה לתערוכה 'ג ב ו ל י'. העולם שלאחר נפילת המגדלים הפך לעולם שבו הכל יחסי, אינו ברור, שום ערך כבר אינו מכיל/מגדיר את מה שהיה קודם, הכל גבולי.
את התערוכה אפשר לראות http://www.fibersiv.net/mapressions/
