האשה בזהב -הסרט

אמש ראינו בטלויזיה את הסרט 'האשה בזהב' [על פי הספר בשם זה] שמספר את סיפור השבת התמונה של קלימט לאחיניתה של המצוירת . הסרט מתמקד יותר במשפט אך משלב יפה קטעים מהסיפור ההיסטורי, כבר כתבתי על הספר הזה כאן, [וחיברתי אותו יחד עם שני ספרים אחרים שתיארו את יהדות וינה 'הארנב בעל עיני העינבר' ו'וינה']. אני התבוננתי בתיאור האב המנגן בצלו וכתמיד כשאני רואה דמות כזו הצטערתי שלא הכרתי את אביה של אמי, שגם אותו ואת כלי הנגינה שלו השמידו הנאצים.

לטעמי, חבל שהסרט לא העצים את הקטע שלדעתי הוא מרכז ועיקר הספר, הקטע שבו עומדים כל האוצרים הגרמנים של הגלריות והמוזיאונים הגדולים ומחלקים ביניהם את השלל -אוצרות האמנות שהיו תלויים בבית המשפחה. בסרט מראים אותם לרגע ומאבדים את הכח שבספר כי שם מוזכרים כל השמות ה'מכובדים' של הבוזזים הללו. לעומת זאת אהבתי מאד את הרגע הזעיר בסרט כשעורך הדין הצעיר של מריה אלטמן – רנדי שנברג , הולך לשמוע קונצרט של יצירות סבו ארנולד שנברג, והקופאית הצעירה שמוסרת לו את הכרטיס המוזמן על שמו, אומרת "יש לך אותו השם כמו למלחין -איזה מקריות". האוסטרים ממשיכים לקרא למוסיקה של סבו מוסיקה אוסטרית אך סבו נאלץ להימלט על חייו.

יש בסרט דגש חזק על נסיונותיהם של האוסטרים להחזיק ב'אוצר הלאומי שלהם', מה שכמובן נראה עלוב ומעליב כל מי שיודע כיצד הם שדדו אותו וכיצד חיסלו את בעליו החוקיים, האנשים שהשקיעו זמן וכסף להזמין יצירות אצל קלימט, או קנו אמנות אחרת.

לא מזמן דברתי שוב עם בן דוד של אבי, בן הדוד כבר בשנות ה80 שלו. לפני שנים כתב עבורי תיאור של חתונת הורי, והזכיר את הנגינה, אמי שכמעט ולא הזכירה את הוריה ואחיותיה, דברה לעיתים נדירות על הכנורות של אביה. הכנורות הללו כמובן נגזלו מבית הוריה כמו גם הספריה העשירה, מכונות של בית המלאכה שממנו התפרנסו הוריה. ויש לי הרבה תהיות, אולי מישהו באיזה מקום מנגן באחד הכינורות  שהיה של סבי דוד קליין?. אך יותר מכל יש צער עמוק שלא זכיתי להכיר את הסבים הללו ושהם לא זכו לדעת שיש להם נינה מוסיקאית מקצועית שמופיעה וגם מלמדת מוסיקה ונין שמנגן ומלחין לתענוגו.