במוצ"ש ה19 לספטמבר 2015, נפתחה במוזיאון מאנה-כץ, תערוכה חדשה, באוצרותה של סבטלנה ריינגולד. התערוכה מצוינת ומומלץ לראותה, עירנו חיפה מתברכת באוצרת שמוציאה תחת ידיה כל פעם תערוכות טובות. כה לחי סבטלנה.
התחלתי לכתוב מיד לאחר הפתיחה, אך 'נתקעתי ' ולא יכולתי להמשיך, כי היו שם כמה דברים ש'הפריעו' לי ורציתי להרהר בהם. שבתי גם לעיין בכמה ספרים שקראתי מזמן שמקושרים לנושאי התערוכה או למחשבות שהיא עוררה אצלי. פניתי לחיים מאור והוא שלח לי את התמונות של יצירתו ואת תמונת וכתב ההסבר ליצירה של נורה סטנשו, חשתי שהניגוד ביניהן על נקודת המבט של מי שאינו יהודי [בספורה של אנה] לעומת נקודת המבט של היהודי [ביצירתו של חיים מאור שהינו בן הדור השני], מתחבר למחשבותיי.
הטקסט של נורה סטנשו שנילווה ליצירתה אומר
בקיץ 2013 הגעתי לכפר ספינצה, כפר מרוחק, יפה ואידילי בחבל מאראמוראש שברומניה, יחד עם פרופ' חיים מאור, מתוך כוונה לבצע פרויקט אמנותי משותף עם אמן-עממי מקומי. נקודת המוצא שלנו הייתה דיאלוג בין אמנות עממית לבין אמנות עכשווית.
בתחילת שהותי במקום, לא ידעתי כי לפני המלחמה למעלה ממחצית מתושבי הכפר היו יהודים (חסידי סאטמר). בהמשך, גיליתי סיפורים מרגשים רבים. עבורי, סיפורה של אנה הוא החשוב והמשמעותי ביותר. חשתי שאני מעוניינת להחיות את הסיפור הזה מחדש באמצעות עבודותיי.
יום אחד, בנהּ של אנה פגש בנו בדרך המרכזית של הכפר והתעקש שנכיר את אמו הזקנה. לדבריו, אמו דברה רק אידיש עד גיל שמונה. שאלתי אותו האם הם יהודים והוא השיב לי: לא!
הגענו לבית-עץ קטן ודל. זקנה צנומה, קטנה ויחפה יצאה לקראתנו מפתח הבית. עלה ירוק היה צמוד ללחיה, מסתיר צלקת של סרטן-עור. "אמא, הבאתי לך אורחים מישראל". היא קבלה אותנו בשמחה רבה. בתוך ביתה התחלתי לשוחח עמה ברומנית. אחר כך, חיים מאור דיבר אִתה באידיש, דבר שהסב לה הנאה רבה. היא ספרה לנו על חייה בקרב היהודים ועל כך שדיברה בשפתם, אידיש, עד גיל שמונה. היא תארה כיצד היא חיה ושיחקה בהרמוניה עם ילדה יהודייה. יום אחד הכול התפוגג. המלחמה פרצה והמשפחה היהודייה נשלחה לאושוויץ. אנה ספרה כיצד משפחתה הצילה את חברתה בהסתירה אותה בביתם וכיצד געגועיה גברו עליה והיא ברחה מהם אל משפחתה. מאותו רגע ואילך, אנה לא ראתה ולא שמעה מה עלה בגורל הילדה ובני משפחתה.
מרגע שנכנסתי לביתה, אנה לא הסירה את מבטה ממני, קראה בשמי שוב ושוב ונטלה את ידיי בידיה הגרומות. בתחילה לא הבנתי מהי הסיבה לכך שהיא מרעיפה עלי רגשות עזים כל כך. בהמשך, מעשיה הבהירו לי, ללא מלים, את אשר מתרחש בנפשה.
גורל מקרי או לא – שמה של חברתה הקרובה ביותר, הילדה שאנה כה אהבה, היה נורה, כמו שמי. ברגעי ההתרגשות העזים עד בלבול, במוחה של אנה הזקנה הייתי "הילדונת הקטנה שחזרה אליה".
בתום שיחה ממושכת, אנה קמה ממושבה, ניגשה לארון הבגדים ושבה עם חבילה. היא הושיטה אותה לעברי. החבילה הייתה עטופה בבד ישן ובלוי. כאשר פתחתי אותה, גיליתי בתוכה חולצה וחצאית, אשר שימשו כבגדי הכלולות של אנה, אותם קיבלה כנדוניה מחמותה. היא העניקה לי אותם כמחווה סמלית של הערכה ואהבה גדולה.
באמצעות אמנותי הפכתי אותם לעדות נצחית כסמל לחיבור הרוחני ולאהבה שמעבר למוות.
זמן מה לאחר המפגש הזה נתבשרתי כי אנה נפטרה.
נורה סטנשו, קיץ2015
החולצה של אנה, נורה סטנשו 2013
'צללית בירקנאו' , חיים מאור 2008
הנושא שמועלה בתערוכה הוא נושא לא פשוט, ובדף הגלריה האוצרת מזכירה את הדימוי הנוצרי של היהודי הנודד כחוטא נגד ישו. וטוענת ש "…באופן פרדוקסלי דמות זו שמקורה באגדה נוצרית בעלת אופי אנטישמי , אומצה על ידי האמנות היהודית והישראלית.." טענה זו משכה את עיניי, כי לסברתי אכן יש אמנים שמשתמשים בדמות הזו בפרשנות הנוצרית לא בגלל שהם מבינים את הפרשנות, אלא בגלל שאינם מבינים אותה ואת המשמעות האנטי שמית שלה. חלק מהאמנים העושים זאת אולי לא התעמקו אף פעם בעיקרי האמונה נוצרית [Dogma] או בסיפורים והדימויים כגון היהודי הנודד, שמטיפים רבים הפיצו ושעליהם התעמקה והתבססה האנטישמיות שהוליכה לשואה [כמו שחיים מאור מראה ביצירתו.] חלק מן האמנים חושבים שזה מצחיק או מתריס או יעורר יותר תשומת לב. היצירה של נורה לעומת זאת איננה ברורה לי לגמרי, אך לגמרי משתלבת עם סיפורים רבים ששמעתי וקראתי על תגובות אחרי השואה. מאידך בספור הכתוב של הבחורה הנוצריה, היא מתגעגעת לחברתה. אך בניגוד ליוצרת איני רואה בכך ספור של אהבה, אלא ניסיון אולי לא מודע של חרטה, לאחר מעשה. ברחבי אירופה יש המון נוצרים שאוהבים תסלחו לי על הביטוי 'את היהודים המתים שלהם'. לטקסט הכתוב יש לי גם תהייה נוספת? האם יכול להיות אולי שאנה היא ילדה יהודיה שהפנימה את זהותה הנוצרית בזמן המסתור עד אי יכולת וייראה לשוב ולגלות מי היא באמת? הטענה שהיא דברה רק יידיש עד גיל שמונה, נראית לי כסימן מזהה. שתי האפשרויות גם הן תוצאות של האנטי-שמיות.
הבעיה העיקרית שלי עם תערוכה כזו היא מדוע עלינו כיהודים וישראלים לקבל את מושג 'היהודי הנודד' בפרשנות הנוצרית האנטישמית שלו. הפרשנות הנוצרית הזו ל'יהודי הנודד' הרבתה והגדילה את שנאת היהודים. במאמר '?What Does The Holocuast Have with Christianity ' כתב פרופ ג'ון רות [John K. Roth ] שלמרות שהנצרות לא הייתה תנאי מספיק לשואה, בכל זאת היא הייתה תנאי הכרחי לאסון הזה, מפני שהדימויים האנטי יהודיים היו מושרשים עמוקות בתוך הנצרות הרבה דורות לפני עליית הנאציזם'. קבלת המשמעות הפוגענית, היא השלמה אתו וויתור על עצמיותינו. צר לי שהאוצרת לא התמודדה או לא ניסתה להתמודד עם הענין הזה.
לא מזמן קראנו בעתונות, בספר או שראינו בסרט את סיפור הציור של קלימט שנגזל על יד הנאצים והושב לאחר משפטים ארוכים, לבת המשפחה של המצוירת. מי שעוקב אחר סיפורים אלה יכול להתפעם מכמות האמנות שרכשו ואגרו היהודים בוינה, ברלין ועוד ארצות. האיסוף של אמנות גרמנית נועדה בחלקה לעזור להם להתקבל לחברה הגרמנית, וגם שימשה סממן ל'השתחרותם' מכבלי האמונה והפיכתם ל'אנשי העולם הגדול'. בתקופת וילהלם השני ובתקופת ויימאר רק יהודים מועטים יכלו להיכנס לכל מחלקות האוניברסיטה בגלל הנומרוס קלאוזוס [Numerus Clausus] , במקצועות הרפואה, המשפטים והמדעים התקבלו רק מספר מינימלי של יהודים גם אם היו חילוניים מתבוללים. לימודי האמנות, לעומת זאת היו פתוחים להם. חלק מהלומדים הללו מתחילים לפתח קרירה של פרשנות וחקר אמנות, הם אינם עיוורים ליצירות הרבות שבהן יש דימויים בולטים של אנטי שמיות, רובם פשוט מתעלמים מפן זה של האמנות הקלאסית מתוך מחשבה שאם יכתבו או ידברו על זה , יאמרו שהם מדברים על כל בגלל מוצאם היהודי. ההתעלמות נראתה להם פתרון אישי , אך בדיעבד חוסר ההתיחסות שלהם לפן האנטי -שמי בכל כך הרבה יצירות אירופיות, העלים את העובדה ונתן מעין גושפנקא לכך שזה בסדר, שהרי גדולי חוקרי ופשרני האמנות בכלל לא כתבו על זה !!
עם עליית הנאציזם בורחים רבים מחוקרי ומורי האמנות הללו לארה"ב, שם הם פוגשים צורה אחרת של אנטי -שמיות, אך חלק גדול מהם משתלב במוסדות ההוראה לאמנות, וגם שם אינן מעיזים או כבר אינם רוצים להעלות את הבעיה הזו.
חלק ניכר מהנדידה היהודית מגיעה ארצה, הוראת האמנות ממשיכה כאן בשיטות ובמושגים שנהגו בהם באירופה בכלל וגרמניה בפרט. 'ההתפעלות' מהאמנות האירופית הקלאסית מובנת, אך אפשר היה לצפות שבהגיעם הנה ישתחררו המורים והאמנים הללו מייראת הכבוד הזו ויעזו לכתוב ולחקור גם על הפן האנטי שמי של האמנות האירופית.
בביקוריי במשך 17 שנים פעמיים בשנה בברוסל, חרשתי את כל המוזיאונים. מדי פעם נכנסתי למוזיאון העיר ברוסל ששם הוסיפו מדי פעם עוד יצירות הנוגעות להיסטוריה של העיר. הרבה שנים ראיתי שם יצירה שבה 'מופיע טקס לחם הקודש' [לצערי נשמט שם האמן מראשי ]. פתאום לאחר כ10 שנים בה היה הציור תלוי לבדו, נתלה לידו ציור שתואר כחלקו השני של 'צמד הציורים'. בציור השני נראה אותו טקס אבל נוסף גם יהודי שמחלל את הטקס. פניתי להנהלה ובקשתי הסבר למה תלו את התמונה המסיתה הזו?. דיבור בהולנדית מנומסת עזר לי כנראה לקבל את ההסבר הבוטה. ללא עפעוף אמר לי איש ההנהלה שבמקור אלו היו צמד תמונות , אלא שהרבה שנים 'לאחר המלחמה' זה לא נראה טוב לתלות את השנייה, כעת כבר אפשר!'. מחיתי ככל שיכלתי.
אני רוצה להוסיף כאן את היצירה שלי שנוגעת ליצר הנדודים של עמנו, שנובע לא מחטא אלא מהגנים הקדומים של אברהם אבינו שנודד אחרי פקודת 'לך לך' האלוהית. היצירה היתה חלק מתערוכת 'היכן דובנוב?' שהוצגה ב 2001 ב'סימגלרי' במגדים . http://www.fibersiv.net/dubnow/
ביבליוגרפיה
ריינגולד סבטלנה, 'היהודי הנודד בראי האמנות', דף הגלריה של התערוכה, ספטמבר 2015 .
Sousloff' M. Catherine. ed. `Jewish Identity in Modern Art History` University of Clifornia press1999.
The Holocaust and the Christian World , ed by Rittner Carol' Smith D.Stephen & Steinfeldt Irena, Yad VaShem International School for Holocaust Studies 2000
מרים היקרה הדרך שאת מספרת על אמנות אנטישמית והאור שבו את מאירה את הדברים- גורמים לי להרהר מחדש על יצירות אמנות רבות, שנגועות באנטישמיות, ושקבלו הכשר, ללא עוררין.זוהי סוגיה חשובה מאוד וכדאי להמשיך לחקור אותה וללמוד עוד דברים שעדיין נותרו חסויים.
אילה חביבה, אני מאד שמחה עם תגובתך זו, כיוון שלהפתעתי קבלתי כמה הערות טלפוניות מאנשים שטענו שאני 'סתם מבלבלת ענינים לא קשורים' . אך הרי דווקא הרצינות של הענין גרמה לי להתעכב עם כתיבת מחשבותי, לשוב ולבדוק דברים שלמדתי, קראתי שמעתי עם השנים. באופן מפתיע דווקא ה'רוחות הרעות ' הקורות גם אצלנו בפנים, כמו בכל רחבי העולם, צריכים ללמד אותנו לקרא לדברים בשמם הנכון!! להתבונן על כל דבר ולא לקבל באופן עיוור דעות של אחרים. לבדוק ולבחון ולהיות ערים לטוב ולרע. מרים