לפני כמה שנים התמזל לי לראות במוזיאון לאמנות יפה בבריסל, תערוכה שאצר אומברטו אקו, עם יצירות שמראות 'ונוס' המון ונוסיות, החל מעתיקות מאד וכלה במנורת ניאון בצורת 'ונוס' ששימשה כפרסומת במזנון אמריקאי ואפילו ערימת פסולת שמישהו סידר בצורת 'ונוס' שרועה על צידה. לבושתי שכחתי את שמה המדויק של התערוכה. השבוע מצאתי בחנויות את ספרו של אומברטו אקו "תולדות היופי" ומזהה שם רבות מהיצירות שהוא תלה במוזיאון הברוסלי. את התערוכה הוא אירגן בסדר כרונולוגי ובכל אולם היה תלוי מסך קטן מתחת לתקרה שעליו 'רצו' כל תמונות התערוכה בזו אחר זו. התצוגה על המסך שבה והדגישה את השוני שבין העבודות, אבל גם את ההמשכיות ואת הסברה שבעצם לא כל כך משנה מהי צורת ההנצחה או הביטוי של האשה היפה, העיקר שזה קרה ושהיופי הונצח איכשהו.
ביום ביקורי המתה התערוכה מהרבה קבוצות שהסתובבו עם מדריך/ה ואני נהניתי במיוחד להקשיב להסברים השונים בשפות השונות, כי נשאלו בהן שאלות שונות, אך היתה שאלה אחת שנשאלה בשינויים קלים מכל הקבוצות שם – בכל השפות [כלומר מאנשים בעלי תרבויות שונות] "למה האוצר ערבב ציורים קלאסיים [שהם תמיד יפים !!] וצילומים מודרניים [שהם לפעמים מכוערים?] " . גרמנים, צרפתים, פלאמים /הולנדים, אנגלים , ישראלים, אמריקאים התיחסו לציורים הקלאסיים כיפים!!! היו גם שתי קבוצות סטודנטים לאמנות, אחת מגרמניה שאצלם הגיע הויכוח על הנושא לטונים צורמים, ושניה מהולנד שבה המרצה התיאש מהויכוח והציע לסטודנטים לשוחח עם קהל המבקרים ולשאול את דעתו. מה שאיפשר לי לשאול את הסטודנט שפנה אלי, למה הוא חושב שתמונה קלאסית בהכרח יפה. הוא לא שכנע אותי אבל הויכוח הקולני שם ממשיך להדהד בראשי, בעיקר כי גם אצלנו יש לא מעט אנשים שבאופן אוטומטי מקבלים אמנות קלאסית כיפה, אך כששואלים אותם מה יפה שם בציורים הללו, הם לא תמיד יודעים להגדיר/להסביר זאת.
כל הכתוב לעיל חייב אותי לבדוק לעצמי מה אני חושבת על אמנות קלאסית, כמו גם על כל אמנות אחרת מבחינת 'מה יפה ?'. אז גיליתי שאני אינני מגדירה או מעונינת באמנות במושגים של יפה, אותי מענין קודם כל הספור שבתמונה, אני מסוקרנת לגבי הבגדים והאריגים האחרים שמופיעים שם, מאד חשוב לי לבחון אם האריגים/הבגדים הרהיטים הבנינים באמת מתאימים תקופתית לנושא התמונה או הושאלו/הושתלו על ידי האמן מתקופתו שלו או בהשפעת אמנים סופרים אחרים. העמדת הדמויות או החפצים, גם היא חשובה לי כסממן סוציולוגי תרבותי של מחשבות האמן או של מזמין התמונה. כבר שנים, אני רואה בצילומים מודרניים שונים סימנים של צורות העמדה וסידור של אנשים וחפצים שמזכירים את הציורים מפעם ומנסה להבין למה זה קורה? ומהו ה'דבר' שמעביר את התחושה הזאת. עלי להודות שלא פעם אני רואה מקומות/חפצים/ סידורים שמעלים בי את התחושה ש"זה יכול היה להיות ציור קלאסי", וכיוון שברוב הזמן מצלמתי עמי אני מיד מנציחה אותם לעצמי. אף פעם לא חשבתי על ציור מסוים שאליו אשווה את מה שצילמתי, אני מסתפקת בתחושת ה'אווירה הקלאסית' שגרמה לי לצלם אותה.
ירקות ופירות רחוצים אחרי הקניות במטבחנו
גם בעבודות האמנות שלי אני מוצאת 'סימנים' של 'העמדות קלאסיות' וגיליתי שזה קורה הרבה פעמים בלי שמתכוונים לכך, אך כשמעמידים את העבודה זה פתאום בולט. כך קרה לי עם העבודה 'עיר ורדים' שאפשר לראות על האתר שלי בתערוכת "התרשמויות מפה" ועם עוד עבודות שלי.
פרופסור יהושע פראוור ז"ל, הדריך אותנו בטיול מצודות צלבניות בישראל, אולמות האבירים בעכו, היו עדיין מלאים עד התקרה באבנים וקרקע. אני זוכרת אותו עומד ומרצה לנו על האסטטיקה של הבניה הצלבנית. לימים רוקנו את 'האולמות' ואנו אוהבים לטייל בהם. אני זוכרת את קולו שכמעט שר את התיאורים הנלהבים של האצולה האירופית שבאה לכאן. שנים אחר כך, הלכתי לבקר במפעל אריגת שטיחי-הקיר דה ויט [De Wit ] שבו אורגים כבר 500 שנה. הם ממשיכים ליצור שטיחים חדישים, אך ספרו לנו שהם גם מנקים ומתקנים שטיחים ישנים וגם לעיתים שבים וקונים את יצירותיהם העתיקות. 3 השטיחים העתיקים ביותר שראיתי היו עם דמותו של גוטפריד דה בויון [Godfrey De Bouillion ] מלך ירושליים. קהל התיירים שבקבוצה המודרכת תמה מיהו האיש הזה, ואני זכרתי לטובה את מורי. שטיחים כאלה נחשבים כמובן לאמנות קלאסית, האם הם יפים בגלל שהם קלאסיים? לא, חלקם לא ממש יפים, לעיתים הם אפילו מכוערים. הם נוצרו בעיקר כדי לשמור על חום קירות הארמונות והמבצרים הקפואים, עם הזמן הפכו לסמלי סטטוס, וכל 'מתעשר חדש', הזמין לו שטיח או שניים לקישוט ביתו, עם אפשרות לגללם ולהעבירם מדיור החורף לדיור הקיץ וחוזר חלילה, או להבריחם מן הבית לעת מצוקה במרכבה. לא כולם היו בעלי טעם מעודן , לעיתים רצו לדחוס יותר מדי דימויים של עושרם לאריג השטיח.
שטיח 'צנצנת פרחים' , מ1650 באוסף דה ויט, קלאסי בהחלט !!
השטיח הזה עשוי מצמר ומשי, הוא נוצר בערך ב1650 בארצות השפלה, וגודלו 315 סמ על 225 סמ. אריגתו בודאי ארכה כשנה עד שנתיים, ה'מסגרת' וגם ה'תמונה המרכזית' דחוסים מדי,השטיח הוא קלאסי אך עיצובו מוזר. אם תתבוננו היטב, תראו שקטעים דומים לאריג זה מופיעים בהרבה טפיטין -נייר הדבקה וציפוי לקירות אירופיים של סוף המאה ה19 ותחילת המאה ה20.
אני לא באמת מאמינה שאומברטו אקו פתר את חידת היופי, אך אני מוכנה לקרוא להביט וללמוד עוד משהו.
