האם בדים זוכרים יותר

במשך הזמן, התכוונתי, לכתוב כאן גם על התערוכות שאצרתי, בעיקר ב'סימגלרי'. אך כנראה שצריכה כבר לפתוח בכך. בשנת 1999, אצרתי אצל סימה סלע ב'סימגלרי'את התערוכה "בדים זוכרים", שבה גם השתתפתי כאמנית, אפשר לראותה על האתר שלי www.fibersiv.net .

התערוכה כללה בדים שהאמנים ירשו ושעליהם ו/או עמם הם יצרו. האמנים התבקשו גם לכתוב מכתב על היצירה שלהם. הקטלוג נראה כצרור מכתבים קשורים בסרט. כפי שהסברתי בדברי בקטלוג, האמנים שהשתתפו הבינו היטב את התרבות, הזמן והרקע הכלכלי  שבהם נוצרו הבדים [תמונות, מטפחות אף, מפיות, מפות שולחן , סינרים ועוד] שעליהם יצרו את עבודותיהם. הם כיבדו את מה שנעשה מתוך ידיעה שרוב התרבות הזו הושמדה, זו לא היתה תערוכה נוסטלגית אלא יותר תערוכה עם מבט של קבלת וכיבוד מה שירשנו מקודמינו, ובלי שיפוטיות על כך שלא יכלו לראות את הסכנה שארבה להם. המוני אנשים        [כ 700 איש] הגיעו לסימגלרי, והיו תגובות נלהבות ונרגשות, לצערנו מבקרי האמנות התל-אביביים לא טרחו להגיע, ולכן מאוחר יותר גם אנשים שסקרו 'תערוכות דור שני' שוכחים לכלול אותה בקבוצת תערוכות כאלו וחבל.

לא הייתי עוסקת בכך כרגע, כרגע לולא קראתי ב18/1/2011 בהארץ בגלריה אונליין, את מאמרה של סמדר שפי על  'געגוע ועצב בתערוכה של רונית דברת'.  אז קודם כל עלי לאמר שלא ראיתי את התערוכה ואני מתיחסת אך ורק למה שקראתי במאמר הנ"ל.

בקטע השלישי כותבת הגברת שפי "..דברת מציגה ציור נמרץ, דשן, בתנועות קצובות, על גובלנים מוכנים לרקמה- עבודות שנחשבות בקרב בני המעמד הבינוני ומעלה לסמל של טעם רע". קראתי שלוש פעמים. חיכיתי כמה ימים וזה עדיין מוזר בעיני . גובלין [Gobelin] היה אורג שהקים שושלת של אורגים. השטיחים הארוגים הללו היו חלק חשוב של הריהוט וסמל המעמד של משפחות המלוכה, האצולה הנמוכה והעשירים.  קשה היה מאד לחמם את הארמונות והטירות עם חללי ענק, דלתות פעורות, חלונות וחרכי יריה חסרי זגוגיות. הקירות המבוצרים באולמות ובחדרים לא מוארים טוב, ממש היו מדכאים לנפש. השטיחים הללו שמשו לבידוד תרמי, לעידוד והרמת מורל והם היו קלים לגלגול והעברה כאשר משק הבית עבר אל בית הקיץ או החורף על פי שינויי העונה, או חלילה כאשר בעלי השטיחים היו צריכים לברוח מאויבים או בעלי חוב. השטיחים הארוגים היו יקרים מדי עבור העשירים החדשים וכך נולדו בדי קנבס מאוירים שעליהם אפשר היה לרקום תמונות דומות לאלו שהיו ארוגות על שטיחי האצילים. רקמה על  הקנבסים שימשה גם ליצירת ריפודים לכסאות, ספות  ווילאות למיטות אפיריון, האצילות והעשירות עצמן עסקו ברקימה כזו, לא רק כדי להעביר את הזמן, אלא להגדיל את רכושן. לעניות בכלל לא היה זמן ליצור דברים יפים, הן עסקו בעבודה קשה ומפרכת, מחושך עד חושך. חשיבותם של האריגים הללו בין אם היו ארוגים או רקומים, היתה גם בכך שהן לימדו את הנשים העוסקות בכך לתפור ולתקן. דוקא נשות האצולה והעשירות היו צריכות כל הזמן להתעסק עם הבגדים שלהן בתיקון שינוי ושיפוץ. כיום מוזאונים רבים כוללים באוספיהם אריגים ובדים רקומים כאלו. באשר לתוכן התמונות.חלק ניכר מהם שימש להאדיר ולרומם את האדם שהזמין את העבודה. באחרים אנו רואים אירועים היסטוריים מחיי המדינה או המשפחה המזמינה. בחלקם דוקא ניסו לשבור את המבנה המעמדי בהראותם את בני האצולה משחקים בתפקידי חקלאים או רועים , אבל הם לובשים בגדים שהם 'כאילו' בגדי עבודה. כי בתקופות אלו היו מגבלות חמורות על צבעי וכמויות הבגדים שפשוטי עם יכלו ללבוש. חלק מראה דימויים כאילו מן המיתולוגיה היוונית. התרחבות הדפוס והתפשטות עיתוני הנשים, הפכו את דוגמאות רקימת השטיחים נגישות לכל אשה. אם תבקרי היום בבתים מכובדים באירופה, יראו לך בכבוד רב את הרקמות הללו שנשמרו וטופחו שם במשך דורות כנכס משפחתי. ובארצנו יש עדיין אנשים מעטים שהיה להם המזל להגיע הנה כשחלק מירושתם בידיהם. רקמות שרקמו סבתות, דודות בהרבה אהבה ורצון טוב, למען הדורות הבאים. מותר לך אישית לא לאהוב את זה אך להכליל שבני מעמד שלם ו'מעלה' ראו בהם סמל לטעם רע, קצת מוגזם ומכליל מדי.

וכעת אחזור לתחילת מאמרך, את מזכירה "אמנים מקומיים" שהשתמשו בדימויים היסטוריים גנריים ומזכירה רק שם אחד, ואחר כך זורקת כמה שמות אחרים דוקא לא משלנו. אז  מה קרה לאמנים משלנו מקומיים, שנשארו פה, ציירו באמת על מצעי גובלן או דומים להם. חיים מאור בתערוכה הנ"ל שלנו הציג את "רוח אופליה" שמן על גובלין [1995] ו"שושלת הרוחות" רקמת מכונה על גובלין [1997]. אבישי אייל יצר את "הופה הופה רייטר" דיו על מפית שירש, "דודות" ו"הכניסיני תחת כנפך" שתיהן  שמן על מפה מודפסת . אסד עזי צייר במשך שנים על כיסויי מיטה קטיפתיים , או שטיחים ישנים כשהדמויים הארוגים או מודפסים משולבים בעבודתו .יש כמה וכמה אמנים נוספים שעשו זאת וחבל ששכחת אותם.

לאחר שאת כותבת או מצטטת את הקטלוג, שבו כתוב שהעבודות הן תולדה של תהליך תלוי זהות של האמנית ,,,,,,ומשהו על הניגוד בין העושר התרבותי של של האמנות האיטלקית הידועה ובין הטעם הפופולרי ….ואת טוענת שהחפץ הזה מסווג כמכוער, מה לעשות ואני ראיתי וקראתי על המון המון גובלנים איטלקיים שמוחזקים בבתים הכי עשירים באיטליה או במוזיאונים. ואחר כך את ממשיכה כי בקטלוג מוזכר  שבישראל בבתיהם של יוצאי אירופה אפשר היה למצוא גובלנים דומים תלויים בגאווה בסלון.

כאמור לא ראיתי את התערוכה, ואני דוקא אחת שרצה עד קצווי ארץ לכל תערוכה שיש בה שמץ של טקסטיל. אך אי אפשר לאמר שהמאמר שלך הגביר את רצוני לראות אותה. אני קוראת ציטטות מהקטלוג של התערוכה ולא מבינה איך אפשר לתרץ כך את השימוש בגובלנים. "חפץ קיים שמסווג למכוער' , אולי הוא כבר לא מתאים לטעם של חלקים מאתנו, אך מכוער ?ממש לא.

גם לא מובן לי החיבור הנעשה בין "… ההתרפקות מעמד חברתי כלכלי נמוך באיטליה ובין יהודים יוצאי אירופה, בדרך כלל המזרחית , על איזה תור זהב מומצא , על עבר שלא היתה נחלה בו-..".   מה לעשות ודרכם של אנשים בכל העולם, בכל התרבויות לרכוש ו/או לעשות חפצים שהם סמלי מעמד יותר גבוה, או להתלבש כמה שיותר דומה למלבושי המעמד היותר גבוה מהם. כמו שגם אנשים רבים זוכרים את העבר כמשהו שהיה טוב יותר.