בשנת 1999, נעתרה סימה סלע, בעלת הגלריה 'סימגלרי' ב'מגדים', להצעתי להציג תערוכה בשם 'בדים זוכרים'. התערוכה זכתה לקהל מבקרים גדול ונרגש.
קטלוג התערוכה נוצר כ'חבילת מכתבים' של האמנים
בתערוכה הזאת משתתפים אמנים שירשו מפות, מפיות, כריות, מטפחות, סינרים ותמונות קיר ממשפחותיהם. הנגיעה וההתבוננות בחפצי הבד הללו העלו אצלם סיפורים, זכרונות ופרשנויות ואף הביאו אותם לחקירה ובחינה אוהדת או כותשת המפרידה בין החלקים המזככים והמרירים של האווירה התרבותית-ערכית שבה נוצרו. למשתתפים, התערוכה משמשת כמסך קולנוע להציג את תגובותיהם. מופלא הוא שבמילה אחת בת שתי האותיות בד יש את כל המשמעויות הללו [ אריג, מסך קולנוע, ענף, קורת העץ שבה כותשים את הזיתים לעשיית שמן, חלק, מנה]. בחרתי במילה זוכרים מפני שזהו תהליך מתמשך הקורה באופנים וזמנים שונים ואין לה את המטען הטקסי כמעט -ממלכתי לא -אישי שיש למילה זיכרון.
Memories come crowding when we look back upon the shelf on which lace-trimmed batiste and muslin pieces lay on top of the heavier materials .
Gaston Bachelard, ` The poetics of Space
מן השיחות והביקורים אצל האמנים, התחילו להסתמן כמה מוטיבים מעניינים. אפשר לאמר שההורים של כולם באו מבתים שגם אם לא היו עשירים, שררו בהם ערכים בורגניים Bourgeois במובן הטוב של המילה, דהיינו בתים נוחים מסודרים כשמפות- לעיתים בשלוש שכבות, כיסו שולחנות שעליהם הגישו תה עם צלוחית קונפיטורה,שהוגשו על עגלות תה עם מפיות. מפיות נוספות הונחו תחת כל 'ואזה' להגן על ה- buffet או על מסעדי הכורסאות. סינר הגן על כל שמלה והבגדים היו מכופתרים עד צוואר. מטפחת אף נקיה ומגוהצת בשביל הנזלת או אם תיפול או תפצע ועוד אחת נקיה ומעומלנת ל'ראייה בלבד' בכיס הז'קט. הידיים היו בתנועה מתמד, יוצרות עוד מפה ועוד מפית, או עוד תמונות רקומות 'גובלן' לכיסוי הקירות ואל נשכח את ארון המצעים המגוהצים, מעומלנים ומסודרים בערימות קפדניות. הכל שידר כי זו מערכת ממושטרת ומדורגת בה כולם ידעו את מקומם ותפקידם. זמן וכסף הושקעו בחינוך הבנים ל'מקצוע' בעוד הבנות כוונו להיות עקרות בית במהדורה המודרנית של אשת החיל שבמשלי פרק ל"א: "דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה… חגרה בעוז מותניה ותאמץ זרועותיה..מרבדים עשתה.." וכמו אמא וסבתא לפניהן, התחילו בגיל העשרה להכין את הנדוניה באלפי תכים קטנים בעזרת מחט ואצבעון.
היה מדהים לגלות שאצל כולנו מופיעים שרידים דומים, אם כי לא זהים של אותה המסורת ממוסדת-אוטנטית שהיו לה מצוות "עשה ואל תעשה". כמו שגם היה בה הרבה איפור, כיסוי, הסתרה והתעלמות מהלא נעים, אך אנשים חיו עם מה שהיה להם וחשבו שסממנים וגינונים חיצוניים הם חלק חיוני של ה'תרבות' . זה היה מוזר שהרי הורינו התרחקו מכל זה, אם מרצון ואידיולוגיה או בגלל הכורח והקושי שבבניית חברה חדשה. לא יכלתי להימנע, מלהשוות את תחושת האמפתיה והדרך המכובדת שבה מטפלים שותפיי לתערוכה בסממני התרבות המורשת שלהם/שלנו, גם כשאינם מסכימים לכל הערכים הללו, לתחושת חילול הקודש ואי הנוחות שאני חשה , על הניצול הזול במושגים אלו או בסיסמאות הפוליטיות שאנו רואים ושומעים בימים האלה.
כמו שלא במקרה, אין יום שלא שומעים או קוראים בעלי אינטרסים שונים, המתבטאים בכל השאלות והתהיות שמטופלות כאן כל כך בעדינות ורגישות על ידי חבריי היוצרים, שכולם בוחנים, בודקים ותוהים באופן מדעי -ארכיאולוגי את שרשי המערך התרבותי של הווייתינו הנוכחית. חיה גרץ-רן מדגישה שאין שום נוסטלגיה באף אחת מן העבודות. חיים מאור רואה בשחזור ושימור הבדים הללו סמל לעידן טהור בטרם שמד, וחותר לנסות להבין בתוך איזו תרבות הוא באמת גדל?. אבישי אייל מעביר את התחושה שליד שולחן התה יושבות הסבתות והדודות , שעוד מעט הן תפולנה ותעלמנה . אולי גראוס, משיבה לכולנו שגם אם ננהג יפה ובהתאם לכל הכללים, עשויות עדיין להיות תוצאות טרגיות . בשיחות שונות ופגישות סברה אולי גראוס שהיא רואה בעבודותיי ציניות מסוימת ושמחתי שהיא חשה בכך.
כולם נענו לבקשתי לכתוב בעצמם על עבודותיהם, ולהבדיל, מסבתי סופיה כהן-קלירמאקר שבקשתי את בנה-אבי לכתוב עליה וגם הוצאתי כמה קטעים מיומנה שהופיע בדפוס.
אפשר לאמר שהתערוכה הנצה מרגע שהגיעה אלי מפתה של OMA סופיה, אך נולדה מכך שבשנים האחרונות ירשתי המון מפיות רקומות, עשויות בצנורה [crochet] או תפורות, חלקן כבר בלוי או קרוע. תהיתי איך לשמר אותן וכיצד לכבד את זכר העושות. הבנתי שיש לי 'אלבום' של עבודות שמיצג ומאזכר אותן, ואת מה שאהבו לעשות. סבתות, דודות וחברות שלהן שהשקיעו חום לב, אימצו אצבעות ידיים ועיניים. את חלקן זכיתי להכיר ולשמוע מהן על עבודתן, אך גם את אלו שלעולם לא פגשתי אני מכירה קצת, מגע היד- האופן שבו עבדו עם החומרים וידיעותיי ההיסטוריות על הנהוג באותה התקופה, גרם לי להושיט יד ולאמר:"נעים להכיר….!".
לא היה לי שום ספק שסבתי הינה אמנית שווה לכולנו. מפני שהיא הייתה אמנית, למרות שבתקופה ההיא מכיון שהיתה אשה ואפילו דתיה, פשוט אמרו שהיא 'מוכשרת ובעלת ידי זהב'. היא עבדה בחימר ו'ראשי' כל המשפחה וידידיה עיטרו את מרישי הגג, היא מסרה אותם לשריפה ב'בית החרושת לקדושים' כפי שאני בתמימות ילדותית קראתי למפעל האיקונות, שברחוב הסמוך. היא תפרה, סרגה ורקמה. המפה המוצגת כאן היא אחת מתוך כמה מפות מתוך נדוניתה המקורית שניצלו ע"י השכנים או עובדי מפעל- המטריות והוחזרו לה עם שובה מ'טריזינשדט' ובית החולים [היא סבלה מתשישות]. המפות היו בלויות מאד ותוקנו בהרבה מקומות, עד שיום אחד אבי צייר כדור של חוטים וכתב Er is en steekje los = יש פה תך פרום [בהולנדית] . Oma רקמה על הכתוב ומאז כל אורח, מכיר, כל מי שאכל אצלם הוזמן לכתוב על המפה וסבתא רקמה זאת [בחוטי תפירה]. לצערי יש לי רק אחת מהן. אני מעריכה שהיא בערך בת מאה שנה. שכבת -הנדוניה נרקמה בערך ב-1896.שכבת האורחים נרקמה ב-1948 – ?195 [ליד השעון שבמרכז מופיע 15 אוקטובר 1948].
זכרתי שראיתי אצל חיים מאור את 'רוח אופליה' ואת עבודתו על 'שלשלת הרוחות' וסברתי שיש עוד אמנים העובדים עם בדי – ירושה. כך שפניתי אל סימה סלע בשאלת- תהייה אם זה לא רעיון לתערוכה? היא מיד זרקה זאת חזקה לחיקי והציעה לי גם לאצור תערוכה כזו וקבעה לי את התאריך ולפני שהיה לי ברור מה אני לוקחת על עצמי הפכתי לאוצרת התערוכה.
אל חיה גרץ-רן ואולי גראוס פניתי מתוך הוקרה עמוקה לדרך שבה הן עובדות, כל אחת בדרכה המיוחדת, בנושאים שגם מעסיקים אותי ובחומרים הנפשיים, המלווים אותי ביצירתי.
את אבישי אייל הזמנתי להצטרף כשחיים מאור הודיע שבקר אצלו ומצא עבודות שפשוט תאמו את מרקם התערוכה.
העבודה שלי נבנתה בטבעיות, כל המפיות שבאו מבית משפחת בעלי ברוק הם על דפי תכלת, כל המפיות שבאו ממשפחתי שלי הן על דפים וורודים. משני הצדדים מופיעים שמות נוספים של הסבתות מצד האמהות. ניסיתי במידת האפשר לדייק בפרטים. קרו לי מספר דברים מרגשים. את המונונגרמות עם שם סבתי ועם שם נעוריה של אמי מצאתי חבויות בקצה מפה תחת 'מספר הכביסה' רקום בחוט גס, ודאי הוא שהן עברו, כובסו וקופלו בידיי המון פעמים, אך רק עכשיו מסיבה לא ברורה חשתי צורך להסיר את החוט ולמצוא אותן. האם חיכו לי שם כל השנים הללו?
קרובה, שלה ספרתי על התערוכה ספרה לי פתאום עכשיו פרטים משפחתיים נוספים על דודת אמי [גם היא רגינה כשם אם אמי] שבכלל לא ידעתי על קיומה וכי גם היא הייתה מוכשרת בכל מלאכות חוטים.
תודה לכל האמנים הנפלאים שעזרו לי גם בהשתתפות בתערוכה זו וגם בשיחות הרבות השנה, לרקום עוד כמה תכים נפלאים במפת חיי. ולסימה סלע שנתנה את המקום והינה שותפה מלאה בעשיית התערוכה וכל עזרה אפשרית.
מרים [מריון] ברוק-כהן חיפה אפריל 1999
ביבליוגרפיה
The Book of FINE LINEN by Francoise de Bonneville; Flammarion, 1994
המילון החדש מאת אברהם אבן-שושן, קרית ספר כרך א-ד
הערה עכשווית זהו המאמר המקורי שלי, הרשיתי לעצמי לתקן את הכתיב דאז לכתיב מלא וכן גם כמה סימני פיסוק. כמו כן במשך השנים האחרונות הסתבר לי שאחות סבי דוד קליין נקראה רבקה רחל הובטס-קליין ולא רגינה כפי שנמסר לי אז.
עטיפת הקטלוג חלק עליון
עטיפת הקטלוג חלק תחתון
מרים תודה, הכתוב מעניין ומרגש. לא ממש הבנתי למה את מפרסמת את זה עכשיו, אבל נהניתי לקרוא, ואני שמחה שהבאת זאת.חבל שלא ראיתי את התערוכה. אני יודעת שבשנקר עשו כמה וכמה עבודות בשנים האחרונות, כולן סביב אותו נושא. מעניין, נראה שיש לזה הדהוד עכשיו. גם בתערוכת הטקסטיל במוזיאון הארץ היתה עבודה ברוח הזו. חבל שסימגלרי נסגרה… אני בדיוק עכשיו עובדת על עבודות שביני לביני אני קוראת להן "זכרונות ".
שלום יונית, שבוע טוב. אני מפרסמת לאט לאט את כל דפי הגלריה שכתבתי בשנים קודמות לכתיבת הבלוג וגם דברים שכתבתי לאמנים אחרים. לגבי זכרונות לא מזמן השתתפתי בתערוכה בתחאטרון גבעתיים בנושא דומה. זה לא ענין של 'הדהוד' , אלא זה קיים בקרבנו בגלל ההיסטוריה שלנו. מרים
יונית, שכחתי לכתוב אמש שאשמח לשמוע ממך על מה שאת יוצרת בכיוון 'זכרונות'. נ.ב הרשומה על התערוכה בגבעתיים הופיעה ב10 ליוני של השנה הקודמת. מרים
קראתי בענין רב את מאמרך על התערוכה 'בדים זוכרים'. היחס שלך למורשת המשפחתית מעורר אצלי תמיד התפעלות מהולה בקנאה. החפצים המשפחתיים ששרדו והחפצים הישנים- ששומרו, ובמיוחד היחס החם והערכי לחפצים אלה- הוא לא מובן מאליו. לו היו יכולים בני משפחתך שכבר הלכו לעולמם לקרוא את דברייך, או לחוש את הכבוד שאת רוחשת להם- היו ללא ספק גאים בך מאוד.
תודה אילה, לא הייתי יכולה להקים תערוכה זו לולא מצאתי אמנים שגם הם רצו וחשו צורך לכבד את הבדים המשפחתיים שלהם. מרים