אינני יודעת איך זה קרה אצלכם? אבל אצלנו הספרים נ א ג ר ים ו מ ת ר ב י ם כאילו מעצמם. אנו מעמידים אותם בארונות, על מדפים המחוברים לקירות וחלקם [לא יפה, אני יודעת!] בקופסאות. כשהיו לי מעט ספרים ניסיתי לערוך רשימת מלאי על פי נושאים , כיאות לספרנית מקצועית, אך מהר מאד התיאשתי מהרעיון הזה. האמת היא שמדי פעם סברתי שיש ענין לצלם את הארונות.והמדפים העמוסים הללו, אך לא עשיתי זאת. לפעמים הציצו כמה מדפים לתוך תמונה עם נושא אחר.
בשנים האחרונות אני משתדלת קצת לדלל את הספרים וכתבי העת, חלקם אני מעבירה לילדיי, חלקם למכרים שמעונינים בספרים אלה. יש לי גם כמה חברות שמעבירות אליי ספרים שהן יודעות שיענינו אותי ומקבלות ממני מה שמענין אותן . יש לזכור שגם קלטנו ספרים מבתי ההורים שלנו. במשך השנים דיללתי את ספרי ההורים באותה הצורה שבה אני מדללת את ספריי כעת. אבל יש לאמר את האמת עדיין אוספינו עצומים.
מה שעודד והמריץ אותי להתחיל לצלם את הארונות הללו היתה התכתבותי עם חברתי הראשונה מהילדות. ספרתי לה באחד המכתבים שאני הולכת להרצאה ב'בית קלר' על סופרים יהודיים מגרמניה שבילו את שנות מלחמת העולם בישראל המנדטורית. בתשובה כתבה לי כי שמות הסופרים הללו, מזכירים לה את הספרים שעמדו על המדפים בבית הוריה. זה כמובן אישש את מה שידענו שתינו, כי הורינו שהכירו לפני מלה"ע ה-2, קראו למעשה את אותם הספרים, וכך יצא ששתינו גדלנו עם רקע ספרותי דומה מאד. אז החלטתי לשעשע אותה, עם צילומי מדפי הספרים שלי והתחלתי במבצע תיעוד הספריות.
ההתמקדות בספרים עצמם ולא בתוכנם, הזכירה לי שאיני כותבתמספיק, על היותם חלק כל כך עמוק של חיינו. אני משתמשת בהם ללמידת נושאים שונים, אני מעיינת בהם כדי לרענן את זכרוני, אני קוראת חלקם כדי להיזכר במשהו או ככה סתם להעביר את הזמן. המצאותם בביתי היא מובנת מאליה. ובכל זאת מגיע רגע שאנו מבינים שצריך לוותר על חלקם או למצוא להם בית אחר.