במוזיאון מאנה כץ פתחו תערוכה חדשה באצירתה המצוינת של סבטלנה ריינגולד. תערוכה מצוינת שבה אנו רואים עוד עבודות של האמנים מהתקופה שבה פעל מאנה כץ. בדרכה האוצרתית מורגש שסבטלנה מוליכה אותנו בשבילי התקופה הכל כך פוריה ההיא. אנו זוכים לראות יצירות שטרם ראינו או כאלו שהכרנו ורק לא שמנו לב ל'חיבור' ההיסטורי חברתי שלהן.
מרגש לראות פסל של רודן, מרגש לראות את כל אחד משמות האמנים שיצירותיהם הוצגו, היו שם כמה עבודות שהייתי ברצון תולה בבית. חבל שלא מוכרים גלויות מהעבודות.
מענין שעם כל הנהירה /נהייה אחר פריז בכל זאת נוצרה כאן אמנות מקומית שונה, שאנו נינוחים לראותה. דוקא בתערוכה כזו אפשר לחוש שאנו איננו פריפריה, מבחינת האמנות , אלא שאנו מכים יותר מדי על חזותינו כאלו איננו שווים לאחרים. הרי האוצרת מראה לנו שוב ושוב בתערוכותיה שרבים מהאמנים החשובים לכלל העולם אמנם חיו ויצרו בפריז, אך הם הכניסו לאמנותם הרבה יסודות של מורשת התרבות היהודית שהביאו מה'בית'. אז אינני מבינה מדוע האמנים כאן תמיד מסתכלים החוצה לחו"ל כאילו שמה נקבעת ומקובעות עשרת הדברות של האמנות ? כל אמן או אמנית שמשקיע את עצמו באמנותו ויוצר מתוך עצמו מתוך חייו וסביבתו חשוב בדיוק כמו אמן או אמנית שבמקרה גרים במקום אחר. לא מקום האמנות קובע את ערכה של היצירה אלא הכוונה ואופן היצירה וההגשה של האמן/ית בסביבתם שלהם.
מתוך חוברת מוזיאוני חיפה
יש לשבח את השלטים עם הציטטות באולם הכניסה מודפסים באותיות ' קידוש לבנה ', ולהצטער שהמיני -שלטים על העבודות הודפסו באותיות של כתבי סתר והודבקו במקומות שגרמו לרבים מאתנו לכופף את גבינו.
