מה ולמה רואים ?
תמיד ענין אותי איך אנשים מסתכלים, בין אם על סביבתם ועל מה שנקרה בדרכם, ובין אם על דברים שהם הולכים בכוונה מראש להסתכל עליהם [תערוכות, חנויות הצגות וכולי]. בילדותי סברתי שכלם תמיד רואים את אותו הדבר, אבל מהר מאד נוכחתי שהראיה היא מהרבה סיבות מאד מאד אישית, החל מעיוורון צבעים ביולוגי ועד עיוורון אידיולוגי, מחוסר ענין אמיתי של ההולכים לראות משהו כמצוות אנשים מלומדה ועד ההולכים לראות משהו מכוונה או נטיה לחזק את דעתם על משהו.
בודאי שאיני מוסמכת לכתוב פה דוקטורט על נושא הראייה, אני רוצה לעסוק בראייה האמנותית, בראייה של אמנות, כמו שאני חווה אותה בעצמי ועל מה שאני שומעת מסביבי, ממכרים/רות, מאנשים העומדים לידי בתערוכות ומאנשים במקומות אחרים. למרות ואולי דווקא בגלל שאי אפשר להתעלם מכך שבעולמנו המודרני ראייה של תמונות בחדשות הטלויזיה העיתונות והאינטרנט הפך להיות כלי 'עבודה' ואמצעי להשפעה על מיליוני אנשים. יש גם מילכוד מסוים, מצד אחד גדלנו על המושג שטוב מראה עיניים ממשמע אוזנים, מאידך הדור שלנו אמון על העובדה שקל לזייף תמונות, אז אנו שומעים היום שאנשים מאמינים או לא מאמינים לתמונות לפי דעותיהם המוקדמות. אבל אין להתפלא על כך, כל מי שמביט על אמנות מדורות קודמים יודע שהרבה ציורים היו למעשה הצהרת כוונות או ציורי 'פרסומת ותעמולה' לפטרונים או המזמינים של יצירות האמנות, שתמיד נראים יותר יפים, חכמים ומוסריים.בעזרת מילוי הרקע ב'סמלים' רוחניים כגון מלאכים, אלים פגניים או איזכורים חזותיים לדמויות מאגדות, ספרי קודש. אחרים נראו יותר עשירים/גשמיים, חומרניים, בציורי רקעים של ארמונות, יערות או מקנה צאן ואבירים בעוד פשוטי העם שלהם תמיד נראים מכוערים, עלובים ו'ראויים ' למצבם הרע.
כבר לפני כמה שנים סברתי שיש לחנך להסתכל, ובעודי חוככת בדעתי אם לכתוב משהו בנושא, לגמרי במקרה בשבועות הקודמים, ספרו לי כמה וכמה ממכרי ומכרותי כי באחרונה שינו את דעתם לגבי אופן ההסתכלות שלהם על אמנות, חלקם הגדירו זאת כשינוי תודעה או הבנה, וחלקם הגדירו זאת כשינוי טעם. בסוף השבוע האחרון נפלו עלינו כמה ימי ראייה דחוסה של זוועת יערות הכרמל העולים באש. מה רואים ולמה רואים את זה? אי אפשר להתעלם מהרגשות והידיעות שהתמונות הללו מעלים אצלנו.
אני מקווה שאנו לומדים מכך על אחריות ציבורית ופרטית. לפני שנים התחילו אינתיפאדה נגדנו עם סיפור מצולם של הילד העזתי דורה, שכביכול נורה באכזריות על ידי חיילי צה"ל. כבר כשהראו את הסרטון, תהיתי מנקודת מבטי כאמנית ואשה מתבוננת:” איך זה שהתמונות צולמו 'כל כך טוב?' ממש במרכז התמונה ?” כשהסיפור הוא ילד ואביו ההולכים לתומם ברחוב כלשהו ופתאום סתם ככה חיילים יורים עליהם ו'לגמרי במקרה' צלם היה ממול בזוית הצילום הכי מוצלחת? . חינוך לראייה היה עוזר פה לכולם להבין, מה ואיך קרה וכי הסיפור בוים לצרכים פוליטיים.
חינוך לראייה, הינו חינוך לאזרחות טובה יותר, הדבר החשוב שיש ללמד שמותר וצריך לשאול שאלות על מה שמראים לנו כ'הוכחה'? מותר וצריך תמיד לשאול:” מה מטרת הצגת התמונה הזו?, מדוע היא מוצבת לפנינו בצורה זו? האם מראים לנו את כל התמונה או רק זווית מסוימת? מה ההקשר ההתאריכי/היסטורי של התמונה? “.
בשנת 2000, הציגה חיה גרץ- רן תערוכה בשם 'נוף ללא אופק' בגלרית גבעת חיים איחוד. היא הציגה ציורים הנשענים על צילומים של חלוצות. כיון שחלק מהשאלות שחיה נשאלה על עבודותיה תאמו נושאים שהעסיקו גם אותי כתבתי לתערוכה דף גלריה שנוגע לכמה מהענינים. הדף נמצא על האתר של חיה.
http://www.graetz-ran.co.il/pub/brock.html
כשהיה לי המזל, ללמד מדריכות למלאכות ואמנויות, הצעתי להן לחנך את עיניהן על ידי צילום אותה התמונה מחלון ביתן כל שעה. שינוי האור היומי יספק להן תובנה נפלאה, כיצד חלקים שונים של אותו עצם נראה שונה בזוית אור שונה. כמו כן הצעתי להן ליצור ריבועים מאותו חומר בטכניקות שונות ושוב זה יהיה להן איזכור ותרגיל כיצד אותו חומר יכול להראות שונה. שמחתי מאד כשלא אחת מהן ספרה לי שזה גרם להן להקדיש מחשבה למה שהן רואות, כדי שהנראה גם יובן.
לפני כמה זמן בקרתי במוזיאון ארכיאולוגי והוקפתי בקבוצת ילדים שקבלו הדרכה על המוצגים ממדריכה, נחמדה ובעלת ידיעות נרחבות. היא עודדה את הילדים לשאול שאלות על החפץ שעליו הצביעה, על שימושיו פעם וכן שאלה מה המקבילה העכשוית לחפץ שבו נעשית פעילות דומה. היא עודדה אותם למצוא כלים דומים ברחבי המוזיאון. זה היה פשוט נפלא.
כיום יש לאוצרים, יתרון עצום על קודמיהם, אמנים מעלים לרשת אתרים שבהם אפשר לראות את יצירותיהם. כשאוצר מעונין לראות עבודות או אמן רוצה להראות, אפשר בקלות לשלוח את התמונות בדואל או לשלוח דיסקית שממנה יכול האוצר לדלות את התמונות. הקשר היותר מהיר הזה הוא מצוין, אך יש בו חסרון, גם לפני כן לא כל אוצר טרח להגיע אל סדנת האמן ולראות במו עיניו את מבחר העבודות שיש לאמן. כעת הרבה אוצרים כבר לא טורחים בכלל להתאמץ, אם זה לא ברשת או על דיסק, אולי האוצר לא ידע על העבודות של האמן המסוים. ועם כל הכבוד לרשת ולדיסקים אי אפשר תמיד לראות ולקלוט את העבודות בכל מאת האחוזים.
הרהורי על ראייה, מוליכים אותי להרבה מקומות. אפשר להכביר מילים ואפשר פשוט לשמוח בתכונה מופלאה זו.
