ביוני 2003 אזרתי אומץ לנסוע לווסטרבורק [Westerbork] מחנה הריכוז והמעבר ההולנדי. שדרכו עברו 60 שנה לפני כן כל משפחת אמי וכמה ממשפחת אבי אל הגיהנום, רק סבתא מצד אבא שבה. כיון שידעתי שלא קל, גם לטוס ומיד לבקר שם, החלטתי ללון במלון בעיר סמוכה. פקיד הקבלה הגיש לי טופס רישום, ובין היתר היתה שאלה מה סיבת בואי עם שלוש אפשרויות, תיירות, עסקים או ביקור קרובים. לא הססתי וסמנתי ביקור קרובים. "אהה, את אחת מאלה!" אמר הפקיד בהולנדית כשה'את' בגוף שני. "למה אתה מתכוון?" שאלתיו כשה'אתה' בגוף שלישי, רומזת לו שהוא חרג מהנימוס המקובל ללקוחה. "רואים שאת יהודיה, שנוסעת לווסטרבורק!". הייתי עייפה מדי להתלונן עליו.
מגרש המסדרים וברקע האנטנות
ליד הדוכן מצאתי קיפולית לתיירים על ווסטרבורק. בפארק ווסטרבורק היה כתוב שם, אסור לנהוג במכונית, כי יש אנטנות המחפשות אותות רדיו מהכוכבים. מותר לנסוע באופניים בשבילי הפארק, שיש בו צמחיה נפלאה. בפארק יש מחנה שלפני מלחה"ע ה-2 שימש לקליטת פליטים יהודים מגרמניה ובזמן המלחמה היה מחנה מעבר לגירוש יהודים לגרמניה. אחרי המלחמה שוכנו בו פליטים מאינדונזיה.
קטעים שונים של מגרש המסדרים כל כוכב מסמל יהודי/ה שהושמדו
אוסף התמונות שלי נמצא ב'ארכיון יהדות הולנד במוזיאון לוחמי הגיטאות' .
כמה שנים אחרי זה כשנפגשתי בכנס עם מנהל המוזיאון והמחנה של ווסטרבורק דירק מולדר [Dirk Mulder ] אמרתי לו שהניסוח המוזר של הקיפולית די המם אותי והוא הבטיח שיבדוק את הענין.
למחרת נסעתי ברכבת ואחר במונית, הנהגת שמחה על ההולנדית שלי, וספרה שהיא מסיעה המון יהודים 'חלקם בלבוש יהודי כזה' למחנה, שהוא פרנסה מצוינת לעיירות בסביבה. ואז שאלה שכיוון שאני נראית יהודיה אז בטח באתי לראות תמונות וכמה אנשים בדיוק איבדה משפחתי שם?.
המוזיאון נמצא במקום שקרובינו ירדו מהרכבת ומשם הלכו שלושה קילומטר למחנה. כשנכנסתי שאלה אותי פקידה, למה באתי לבד ואם אני אולי רוצה כוס מים או קפה? אחר כך נכנסתי עם מדריכה לחדר יפה וקטן שבו יש 2 חלונות ענקיים עם נוף יער יפה. שולחן קטן שני כסאות ומדף ועליו 12 או קצת יותר כרכים אדומים. 105000 היהודים שנרצחו על ידי הנאצים על מדף אחד. מצאנו פרטים על קרובי שעברו מכאן אל האפר.
הסבירו לי שיש מכונית שנוסעת פעם בשעה עד המחנה, והגעתי אליו. אין שם כבר בנינים כי שיטחו אותם אחר המלחמה. אבל יש סימוני פינות של צריפים. סימון איפה הרכבת של המגורשים עמדה כשלקחה אותם. ומגרש המסדרים שם מוצבים 105000 בלוקים שעל ראש כל אחד מהם כוכב מתכת. בשבילים מסביב רכבו אנשים על אופניהם, ועל הדשא ישבה משפחה עם פיקניק, לא שמתי לב אליהם עד שקלטתי שהם שרים שירי בירה בגרמנית. זה היה מוזר ולא נעים. הלכתי בשקט בין המדשאות וקראתי הסברים עד שהגעתי למגרש המסדרים, הלכתי בין שורות מסדר הבלוקים המכוכבים, שמעליו מעיקים מלחיצים מגדלי האנטנות, היה קיץ, תחילת יוני זו גם התקופה שבה שהו כאן הוריה ואחיותיה של אמי. בהיתי באנטנות האדירות ו'שאלתי אותן' בלבי : "מה אתם מחפשים כוכבים בשמיים, כשנתתם לרצוח את אלו שהיו לכם על האדמה?". אז הגיע איש וספר שהוא נולד להורים אינדונזים ששהו כפליטים במחנה וכי אנשים רבים ניסו לגדל ירקות ומצאו כל מיני ספרים ותעודות קבורים באדמה. ניסיתי להדליק נרות נשמה אבל הרוח כבתה אותם. שבתי למוזיאון ברגל ובמונית לרכבת, נזכרתי שאמי ספרה לי שכשקבלו 'זימון' לבוא לווסטרבורק החליטו לברוח, כדי להראות 'פחות יהודיה' היא צבעה את שערה, זה לא כל כך הצליח, או שהצבע לא היה טוב ואמי ספרה ששערה הפך לירוק שהיה כמובן מאד בולט.
קטע מהעבודה 'ביקור קרובים' סבא סבתא ודודותי
רק 5 שנים לאחר מות אמי, יכלתי להתבונן בתמונות שהחזיקה בצרור קשור במטפחת ראש.ואז קלטתי כמה בני משפחה היא איבדה. חלק מהמצולמים לא היו מוכרים לי , אך לחלק היו כתובות מאחור וכך לאט אני מבקרת את קרובי האבודים בתמונות, ברישומי עיריות, במסמכי הודעות מוות של הצלב האדום או רשויות שונות.
שיינה וקסמן ואיזק וורסט ביום נישואיהם 4/9/1930 ויום רציחתם עם 4 בניהם הקטנים
שיינה היתה אחות סבתי רגינה,פגשתי אותה בתמונה מיום נישואיה ובתעודת רישום תושבים של עיריית אנטוורפן, שמציינת את יום רציחתה יחד עם בעלה איזק וארבעת בניהם מקס, גילברט, רנה וארתור.יש לי עוד קרובים שפגשתי בצילומים, במסמכים בסיפורים ואף בקטעים בספרים. היתה לי משפחה גדולה וחבל שלא זכיתי להכירם. יש תמונות שאפשר לחברן עם שמות אך יש כל כך הרבה פנים שאיני יכולה לזהות. אני רואה שהיו להם חיי חברה תוססים הם שלחו תמונות וגלויות זה לזה מכל צידי אירופה. הנשים היו לבושות יפה, הגברים מטופחים. הם היו יהודים גאים חלקם דברו עברית נוסף על עוד כמה שפות, הם התפרנסו ביגיע כפיהם. חלקם היו ציונים. אני שמחה שניסיתי ללמוד עליהם מה שרק יכלתי למצוא.
?? רובם מופיעים בתמונות נוספות שהיו בצרור, לכמה מהם תווי פנים דומות לאלו של אמי ??
כששונאינו קוראים לנו בשמות גנאי תוך ניצול דימויים נאציים, זה נורא אך אנו מבינים שזה חלק מהעיוות של אדם שונא. אך כשיהודי קורא ליהודי אחר נאצי, או משתמש בסמלים נאציים, אני חולה,זה מכאיב לי פיזית ולעולם לא אבין זאת.
העלאת זיכרונות ואסוציאציות משפחתיות ויהודיות בעוצמה כזאת כפי שאת מעלה במספר כתבות שקראתי מעידה על מידת האינטנסיביות שאת חיה אותן לא רק בעבר הרחוק יותר, אלא גם היום, וזה בהחלט דבר מרשים.
קטונתי מלהביע דעה בעניינים הקשורים באמנות הרקמה בה את עוסקת, אך דבר אחד ברור, ללא ספק, לפחות מבחינתי, קריאת מאמריך מאפשרת לי להסתכל על רקמת האותיות העבריות שלך במבט אחר, יותר מעמיק. לא מדובר ב"סתם" אותיות עבריות רקומות, אלא באותיות עבריות הקשורות בסבא, בהן גם כתובים שמות בני המשפחה שניספו ועוד. באמת מרשים
תודה ז'ק!
לא פלא שהענין בנשמתי שהרי בשנים האחרונות אני 'מתיירת'בין המסמכים ומגלה דברים חדשים, ותופרת טלאי- מידע לסגור חורים אפלים. ואגב האם ידעת שטקסטיל בכלל רקמה בכלל ואמנות באותיות אלו מקצועות ואמנות יהודיים?
עדות מאוד מרגשת ונוגעת ללב של בת למשפחת נספי שואה. חשוב בעיני כעדות הסטורית להכיר ולספר לדורות ילדינו ונכדינו, שיעמיק את ההכרה הצורך במדינה משלנו.
הכתוב מעלה גם את הסטיריאוטיפים האנטישמיים הקיימים גם היום, ולא עברו מן העולם. הם ניזונים משינאה ומאי קבלת הזולת שאינו זהה לך.
תודה עיינה , תגובתך המבינה ריגשה אותי מאד. מרים