שיקסע או שיקצה – בכל כתיב זה מעליב, כל הפוסל במומו פוסל

לאחר מלחמת העולם השניה, שבתי עם אמי להולנד ומסיבות שונות נשלחתי לגן קתולי, לקראת חג המולד ישבו כל הילדים וגזרו מעמד לנר בצורת צלב. הגננת במדי נזירה, ניגשה אלי ואסרה עלי לגזור את מעמד הנר, כששאלתי למה? ענתה לי שזה בגלל שאני יהודיה, ולא מגיע לנו!. לא הבנתי, בקשתי הסבר וכעונש 'על חוצפתי' נשלחתי לעמוד בחוץ בגשם שוטף על מכסה הפח של ארגז החול [בגני ילדים בהולנד, כיסו את ארגז החול כאשר לא שיחקו בו, כדי שהחול ישאר יבש]. שאר הילדים התבוננו עלי מהחלונות מצביעים באצבעותיהם וקוראים 'יהודיה'. בהמשך חיי קרו עוד 'יותר מדי' מקרים שבהם קראו לי יהודיה, לעיתים עם רמז מעליב לעיתים בתוספת מילות גנאי מפורשות: מלוכלכת, רוצחת ישו, גונבת כספים, שחצנית ועוד כמה האשמות ושמות מכלילים. עלבונות כאלו היו במשך דורות חלק ממערכת כמעט ממוסדת, שעליה צמחו רדיפות היהודים.

אני נוסעת הרבה בתחבורה ציבורית, אינני לבושה חשוף מדי וכך יושבים לידי אנשים בעלי דעות שונות ומשונות. בדרך כלל אני סורגת או קוראת, רבים מתעניינים ושואלים מה אני קוראת או סורגת? ולרב השיחות נעימות. אך משום מה בנסיעות באוטובוס לירושלים, אני זוכה הרבה פעמים לתגובות שמהדהדות את הקולות הלא נעימים עליהם אנו שומעים וקוראים בחדשות. כאשר אני קוראת ספר בנסיעה לירושלים, אני נשאלת למה אני לא קוראת תהילים? כשאני משיבה שאני קוראת כל מיני דברים, אני ננזפת על אי מילוי חובתי היהודית. אשה אחת התבוננה בי פעם כשקראתי ספר באנגלית ושאלה אותי למה אני קוראת 'דברי גויים' ? כמובן שלא הייתי חייבת להסביר לה משהו, אך לגמרי במקרה זה היה חלק אחד מתוך טרילוגיה על בנותיו של רש"י, ספר גדוש בקטעי תלמוד גמרא ועוד. כשאני סורגת ושואלים מה אני סורגת? ואני עונה שזה צעיף או סוודר, מיד אומרים לי "אבל אחר כך תסרגי כיפה, נכון?” ומסבירים לי שזו מצווה שכתובה בתורה, דבר שאיננו נכון בכלל. גבר אחד הסביר לי שאם איני סורגת כיפות אלא רק בגדים אז אין ערך למעשיי, כי מלבוש בלי כיפה זה לא נחשב. לא התאפקתי ושאלתיו אם לאור דבריו אלה הוא יהיה מוכן לצאת לרחוב כשרק כיפה לראשו? ישנן עוד תגובות מוזרות ומשונות שלצערי מראות חוסר ידע במקורות המנהג שאותו הם מנסים לכפות עלי.

כאשר חיה ספרה לי שהיא תקרא לתערוכתה בגלרית ה-קצה בנהריה 'שיקסע', אמרתי שאני רוצה לכתוב על כך, כי אני נושאת עמי הרבה מטעני- תהייה לתופעת כינויי הגנאי הפוגעניים. עצוב מאד לאמר זאת, אך אין הבדל ממשי בין דברי הנזירה הגננת לבין דברי הנוזפים בי באוטובוס, כולם נובעים מהפחד הטבעי לכאורה מהזר/ה והשונה. למדנו שהפחד הזה גורם לייחוס תכונות מגונות ומכוערות לזר/ה, מעין נבואה שמגשימה את עצמה, פוחדים מהזר/ה -מייחסים לו/ה תכונות רעות ואחר מצדיקים את הפחד הראשוני באותן 'תכונות' רעות כביכול. חיה ציינה שבחרה בשם זה לתערוכה לאחר שנמנע מתלמידים בכתות במרכז הארץ לבקר בתערוכתה בטענת 'חוסר צניעות' של הילדות המצוירות, כלומר ציוריה של חיה הפכו למשהו משוקץ, מזוהם ואסור אפילו במבט.

הדברים נכתבים בטרם ראיתי את התערוכה, אך אני מכירה את חיה והרבה מעבודותיה, היא אף ציירה אותי מתוך אלבום צילומי ילדותי. כמו כן אצרתי עבודות של חיה בכמה תערוכות. ההיכרות הזו מאפשרת לי לאמר שאין שום דבר לא צנוע או משוקץ בעבודותיה, הדבר 'המפחיד לכאורה' בציוריה הוא הצבעתה העדינה על משהו כאוב ובלתי פתור. הדור שלנו גדל במדינה צעירה שעסקה בקליטת עלייה נרחבת, כל פריט, כל מנת מזון, כל הדברים החומריים היו בצמצום וגם אלה חולקו לכלם, לאף אחד לא היה הרבה רכוש. גודלנו על ערימות של תקוות ואידיולוגיות. ילדים במשקי קיבוצים ומושבים כמו גם הילדים בשכונות הפועליות של ערים שונות, חונכנו לעבוד למען הכלל, ולפתח את גופנו לבריאות. המכנסיים הקצרים שלהבנות עם הגומי במפתחי הרגליים היו דווקא צנועים מאד. הם שימשו אותנו להתעמלות, לעבודה בגינה או בשעור החקלאות. ספגנו שמש, היינו שזופות ובריאות- היפוך מרשים של יהדות הגולה. בסנדלינו ובמכנסינו הקצרים, סיירנו בכל מקום, הקמנו מדינה וידענו שנקלוט כל יהודי במצוקה. חשופי זרועות ורגליים, נכנסנו למקומות עתיקים וקדושים, לבתי כנסת, מסגדים, כנסיות והגן הפרסי/ בהאיי בחיפה,איש לא דרש מאתנו להתכסות, להתלבש או להתבייש. הדרישות לכיסוי והתעטפות התחילו והחמירו החל מסוף שנות ה1970, שאז לפתע התחילו לדרוש כיסוי זרועות, אחר דרשו חצאיות [כיסוי ירכיים] אחר בקשו להסתיר רגליים בעיקר של נשים ובנות. גברים יכלו עוד הרבה שנים להגיע בחולצות עם שרוולים קצרים ומכנסים קצרים. אבל לפני קצת יותר מ10 שנים בביקור בטבחה בקשו מאבי שהיה כבר בן 80 לכסות את רגליו בטענת של פגיעה במקום קדוש.

כיוון שחיה קראה לתערוכה 'שיקסע' [ לפעמים אפשר לראות מילה זו באיות 'שיקצה'], אשר בזמן האחרון מוטחת כעלבון לעיתים עם יריקה או מכות, דווקא על יהודיות ישראליות, חשבתי לחפור קצת בשורשי המילה הזו. הכתיב הנ"ל נראה כיידיש אי לכך חיפשתי במילון עברי-יידי יידי -עברי¹, להפתעתי המוחלטת לא מצאתי שם את הביטוי הזה. בצד העברי מצאתי ש'שקוץ' העברי פירושו ביידיש 'מיאוסקייט, טומאה, אומריינקייט, געץ'. שקץ מתורגם בין השאר גם לשייגעץ. במדור היידי אין כלל זכר למילה זו. המילון החדש של אבן שושן ² כותב:..” שיקסה [מיידיש שיקסע, במקום שקצה-לשון נקבה מן שקץ] כינוי בימים שעברו בקהלות-ישראל בגולה לבחורה מבנות הגויים…”. הלקסיקון הלועזי-עברי ³ מגדיר שיקסה: כינוי לאשה לא-יהודייה. מצאתי הסבר יותר נרחב במילון אנגלי הומוריסטי⁴ אחרי כמה איותים והסבר שהכינוי הזה בא מהמילה העברית שלפי פרשנותם משמעותה blemish =פגם, דופי. במאמר מוסגר עלי להוסיף שהפעל האנגלי to blemish פירושו להכתים, להטיל דופי, מה שבהחלט מתאים לשימוש שנוהגים כאן במילה זו. מחברי המילון מסבירים שזהו 1. שם עצם [ דקדוקי] לאשה לא יהודיה, במיוחד כזו שהינה צעירה ומושכת. 2. שם עצם [דקדוקי] לאשה יהודיה שעזבה את הדת. בכמה מילונים מוזכר כפירוש שני שהמילה יכולה גם להביע פרחחית או שובבה. ⁵

האם הילדות המצוירות של חיה צעירות ומושכות ? צעירות ודאי, מושכות לא תמיד, 'היופי' אומר הפתגם האנגלי 'נמצא בעינו של המסתכל'. אבל באיסור ההתבוננות הן ודאי תהפוכנה למושכות מאד. למה התכוונו אלו שמנעו מהילדים לראות את ציוריה של חיה? גבר חרדי, הצועק לכיוון אשה שיקסע, האם הוא רוצה לשלול את יהדותה או הוא מתירא מכך שהיא צעירה ואולי מפתה?

האם צועק ה'שיקסע' כלפי הנערה או האשה שלסברתו אינן צנועות? מודע לכך שהרבה מחוקי 'הלבוש הצנוע' כביכול גם שלו וגם של זוגתו, אחיותיו ואמו, הם בכלל לא חוקים יהודיים? אלא חוקים נוצריים או מוסלמיים [תלוי באיזו גולה שהו אבותיו]. במשך דורות כפו שלטונות שונים על כלל אזרחיהם ועל קבוצות מיעוט, כל מיני חוקי לבוש, חלקם נבעו ממניעים כלכליים [למשל קידום תוצרת שממנה הם הרויחו] חלקם כדי להבדיל ולבזות קבוצות שונות ובדרך אגב גם לגבות דמי הקלות אם ויתרו על תקנה אחת או שתיים. לדוגמא בתעודות הגניזה הקהירית מופיעים איזכורים שונים לאי אכיפת כללי הלבוש אך “…דומה שכל אימת שרשויות מוסלמיות נקלעו למצוקה כספית, הן איימו על היהודים [ועל הנוצרים] באכיפת כללי לבוש שיבדילו ביניהם לבין המוסלמים- ואחר כך התירו למיעוטים לקנות לעצמם פטור מן הטרחה הזאת⁶..” . בתקופות שונות היו בהרבה ארצות גם תקנות של איזה צבעים מותר או אסור למישהו/י ללבוש. משום מה חוקי הביזוי הפכו למנהג, שבינם לבין 'צניעות' אין הרבה קשר.

למרות שטענת אי הצניעות, של ציורי הילדות חשופות הרגליים, נשמעת לנו מגוחכת, אני מוכנה לבדוק את הטענה ולהקשיב לטוענים אותה. אגב, מדוע אין הם טוענים שלאמהות אסור לחתל תינוק זכר וכי רק אבות יכולים לחתל ולרחוץ בנים? האם הטרחה והמאמץ הכרוכים בכך לא כדאיים בשם הצניעות?. בעבר, כל בחורה שהוטרדה או חלילה נאנסה, הואשמה בכך שהיא פתתה את המטריד או התלבשה לא צנוע. השקפת העולם המודרנית, כבר אינה מטילה את ההאשמה על הקרבנית, אלא על המקרבן. במקביל אנו יודעים היום שילדה חשופת רגליים אינה מפתה ואינה מפגינה אי צניעות, הילדה מתלבשת באופן שבו הוריה או מכתיבי האופנה מלבישים אותה. ייחוס אי צניעות לרגלי ילדות קטנות, מראה שלמסתכל יש בעית ראייה של העולם. באנגליה הויקטוריאנית עם מוסר מחמיר ומתחסד, כיסו והסוו גם רגלי רהיטים, פסנתרים וכדומה פן תתעורר תאוות הגברים. בארצות הברית היתה לפני כמה שנים, קבוצה שגרסה שפרות מתבישות כאשר נהגים העוברים ליד המרעה רואים את עטיניהן, אי לכך הם בקשו להלביש את העטינים במעין בגדים מכסים, כדי לשמור על צניעות הפרות.

מעניין שכמעט במקביל לטענות של החוגים הדתיים, כלפי תמונות של בנות ונשים חשופות, נשמעות בקרב נשים בעלות תפיסות עולם חילוניות, טענות כי תמונות כאלו מבזות וממסחרות את הבנות והנשים. עלינו לדבר אם כך על ההבדלים בין מקומות תצוגה ציבוריים ופרטיים, ולזכור שחשוב מאד לחנך דווקא ילדים להבין מתי ציור, תמונה או פרסומת הם קבילים איפה אפשר להראותם ומתי יש להתנגד להם. תערוכת ציור שבה חלק מהילדות חשופות רגליים ,יכלה להוות הזדמנות מצוינת לדון עם הילדים על מה מקובל ורצוי לחברה. כיצד להתלבש כך שנרגיש חופשיים/ות אך גם איך ומתי להתחשב במי שזה מפריע לו. אך אלה שמנעו מהילדים לבוא ולראות, אולי אינם מעונינים בחינוך לסובלנות ואפילו לשיפוט ואיפוק עצמיים, שכל אדם יכול לסגל לעצמו, דווקא על ידי ראיה חופשית של כל מיני נושאים מצוירים.

טוב שחיה לא קראה לתערוכה 'אני לא שיקסע'. הכותרת שהיא נתנה לתערוכה, צריכה לאתגר את הצופה להרהר ולחשוב לא רק על המילה הזו שמרבים להטיחה כעלבון! אלא גם לגבי השימוש בכינויי גנאי בכלל, כלפי קבוצות אחרות, כלפי המהלך/ת או יושב/ת לצידו/ה ברחוב, בתחבורה, או בכלל כלפי כל מי שחי/ה עמנו כאן ועכשו. האם חשופות הרגלייים הן שובבות או מאוסות טמאות ומזהמות?. חלק מהפרשנויות היידיות דומות לכינויים שבהם כינו הנאצים את היהודים 'אומריין' =לא טהור ולמרבה הזעזוע, העלבון הזה נשמע מפי אותם האנשים שזועקים כלפי שוטרים, חיילים ואזרחים חילוניים את המילה נאצי.

"אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה"⁷ ……ביו כל מעלותיה מצוין גם ש …” מרבדים עשתה לה שש וארגמן לבושה”… וגם כתוב"עוז והדר לבושה”… בגדים הדורים אדומים, לא כתוב שעליה לכסות משהו כל צניעותה מתבטאת ב…"בטח בה לב בעלה”… אשה זו שמפרנסת את הבית ודואגת לכל מחסורו בעוד הוא יושב עם זקני ארץ, מצריך אמון הלב, לא כפייה ולא איסור ובודאי לא קללות ועלבונות.