להיות מצוירת – מנקודת מבט של אמנית

הציור של חיה גרץ -רן מצילום שלי של אמי

חיה גרץ רן קראה את המאמרון,  "עוד קירות אמנותיים – גם בחיפה וגם בשער העמקים" שכתבתי ב18 לינואר השנה, ושלחה לי את צילום תמונת הקרש שעליו היא ציירה את אמי ואותי. בעצם היא רצתה לצרף אותה למאמר הקודם, אבל כבר זמן מה סברתי שאולי חשוב ובטח מעניין לדבר על תחושותי כ'מצויירת', דווקא בגלל היותי אמנית.  חיה אינה האמנית הראשונה שציירה אותי, אך אני חשה שהיא מטיבה לקלוט את הילדה שהייתי. מהציורים של חיה קבלתי נקודת מבט אחרות ושונות על ילדותי. חיה הצליחה 'לשלוף' את הסיפור מהצילום.

חיה עבדה/עובדת עם צילומים שהיא בחרה מתוך האלבומים שלי, אחר כך בקשה שאכתוב לה מה אני מרגישה כלפי כל תמונה שהיא בחרה. באופן מפתיע היא בחרה תמונות, שלא היה נוח לי להתבונן בהן. לכן היה מעניין, מאתגר וחשוב לשוב ולהתבונן בהן ולבדוק מה 'מפריע' לי בכל תמונה. כשראיתי בפעם הראשונה, את אחד הציורים מתוך התמונות הללו זו היתה הפתעה מרטיטה כי הנה אני כילדה, הילדה מהצילום, אך הציור שבחן כליות ולב, נתן לילדה חיים חדשים.

כיום רובנו התרגלנו  לצלם ולהצטלם ואיננו מקדישים זמן רב למחשבה על הקורה מסביב ל'הנצחת הדמות ברגע מסוים', הטכנולוגיה העכשווית מאפשרת לנו לצלם כמה תמונות ומיד לראות איך זה נראה ואם משהו לא מוצא חן בעינינו לסלק כל זכר לתמונה, אולי כבר איננו  רגישים לפלא של שימור הדמות.

כילדה, עד עלייתי ארצה, צויירתי מספר פעמים וצולמתי הרבה יחסית לאותה התקופה, הורי וכמה מבני ובנות משפחת אבי, הסתובבו בחברה של אמנים שונים, חלקם סוציאליסטים/אנארכיסטים, לאף אחד לא היה רכוש רב כך שחלקו הכל, מקום לינה, אוכל, ביגוד, חומרי חימום ו'שילמו' בציורים, רישומים וכדומה. בבית הדודה רבא שלי בפ' היו ציורים צבעוניים של כריס לבו רישומים של מונדריאן, ועוד  עבודות של אנשים שעם השנים שבתי ופגשתי את שמותיהם בספרים וקטלוגים שונים.  אנשים בילו בשיחות פילוסופיות ארוכות  וגם  ציירו זה את זה.  בתיכון אספתי כסף-כיס כשדגמנתי לאמי ורעותיה לציור. ואמי תרגלה רישום עפרון בעודי יושבת ומכינה שיעורי בית. בראייה לאחור אני חושבת שלהיות מצוירת כבר לא נראה לי כמשהו מיוחד או חגיגי, זה היה פשוט עוד עיסוק אנושי.

פעם, רק אנשים עשירים ו/או חשובים זכו לציור דמותם. אנשים ישבו מול הצייר בסטודיו שלו או בבית המזמין, במשך שעות ארוכות, לעיתים ימים רבים. מי שצופה בתוכנית 'דיוקן ' בטלויזיה, יכול להתרשם מהצורה שבה זה קורה. כיום בגלל אפשרות צילום המצוייר/ת התקצר זמן הישיבה המשותפת, המצוייר/ת יכול/ה  להגיע לפגישה אחת, שבה האמן/ית מתרשמים ממנו/ה ואז אפשר לצלם ולהמשיך לעבוד עם הרישום וההתרשמות הראשונה ועם הצילומים.

באחת מנסיעותי לברוסל, בערך לפני כעשור שנים, בקש האמן חיים מאור שאפגש עם  האמן בלייז פטריס

www.blaisepatrix.com

חיים פגש אותו בבוקינה פאסה באפריקה ומאד התרשם ממנו.  קבענו פגישה בככר המוזיאונים מתחת לפסל של גוטפריד דה בויון. בלייז הסתכל לחץ את ידי ואמר מיד שהוא רוצה לצייר אותי. בהתחלה לא הסכמתי. בביקור בסטודיו שלו, ראיתי את ציוריו, ובמיוחד הסתכלתי על הדיוקנאות שלו. מיד ראיתי שהם שונים מדיוקנאות אחרים, לקח לי זמן להבין במה הם שונים, המצויר ישב מול המתבונן ללא מחיצה! לא התאפקתי וליתר בטחון שאלתי את בלייז אם הוא מצייר אנשים בלי כן-ציור? אלא יושב מולם? הוא הופתע ושאל אותי איך ידעתי? ומיד שב והציע לי לצייר אותי. רק כשנה אחרי זה, בביקור נוסף שם הסכמתי להצטייר. היה חורף בלגי קפוא, כדי שלא אקפא מרצפת הבטון בלייז הניח כמה שכבות של גלילי קרטון שעליהם ישבתי, ומעל לסוודר שלי התעטפתי בצעיף המוביוס שלי. בלייז שאל איזו מוזיקה אני אוהבת, נתתי לו לבחור, הוא לבש חלוק עבודה אפור של פועלי תעשיה, התישב מולי בשיכול רגליים עם נייר גדול וסביבו ספוגים, צנצנות צבע, עפרונות וכולי. בתחילה ישבנו בשקט וכשהוא התחיל לטבול את הספוגים בצבעים ולמרוח עמם מה שנראה לי כפסים רחבים על הגליון, הבנתי שהוא אינו זקוק לעוד מבטים חוקרים, כבר שוחחנו והתכתבנו על נושאי אמנות ותרבות שונים וההכרות הזו עזרה לו להתחיל בעבודה.

בלייז הוא אירופאי שחי מסוף גיל העשרה שלו באפריקה, לא עם משפחתו הביולוגית אלא כחלק מקהילה אפריקאית. לכן התפתח כאדם ואמן רב- זהויות תרבותיות והוא יותר קרוב אלינו באישיותו מאשר אירופאי שגדל באירופה. אנחנו גם משוחחים בינינו בעירוב שפות, מה שמרחיב אפשרויות ההבעה וההגדרה של נושאים שונים.  מלבד קור החורף המקפיא שלעג לתנור לידינו,  הייתי נינוחה לחלוטין, הישיבה מול האמן על הרצפה, ללא גבול מחיצת הכן, אפשרה לי לראות את הבעות פניו ותנועותיו, לרגעים ניסיתי לנחש מה הוא מצייר? אופן העבודה שלו עניין אותי, אך לא רציתי להפריע לו בשאלות. הוא כנראה קלט את תהייתי וסיפר לי על אופני העבודה, וכיצד הם התפתחו מתוך תנאי המחייה בכפר האפריקאי. אחר כך דברנו על המעלות והחסרונות של גדילה במספר תרבויות ושפות, בלייז כמוני סובר שזה ערך מוסף לאדם עם נטיות אמנותיות ודברנו על כל מיני מקרים ועבודות שבהן זה ניכר. העבודה ערכה מעל לשלוש שעות עם שתי הפסקות קפה. אותו עניין  לדעת איך אני מרגישה שונה הישיבה מולו מאשר בישיבה מול אמנים אחרים, ואני רציתי לדעת מה שונה לצייר אמן לעומת ציור של מישהו שאינו אמן.

אהבתי את הציור ולצערי אין לי צילום שלו, אבל החווויה להיות מצוירת בצורה כה ישירה, נשארת עמי כמשהו מיוחד. זה הפך לדו-שיח של שני אנשים אמנים שווים. בניגוד לישיבה מול אמן שחציו מוסתר חציו מתבצר מאחרי כן-הציור. המחיצה הזו מבדילה בין אמן שלעיתים מתבונן על המצויר כמעט כמו חוקר המתבונן במיקרוסקופ על חרק ומיד עליי להסתייג שלא כל ציירי הדיוקנאות הם כאלה!. לפני שנים בקש ממני צייר אחד לצייר אותי, במשך דקות ארוכות מדי, הורה לי לסובב את פני לימין לשמאל בזוית כזו כלפי מעלה וזוית אחרת כלפי מטה. הוא סינוור אותי בשני פנסים שגרמו לדמעות ומצמוצים. הוא גער בי שאני נושמת, אמר שאני חולמת בקש חיוך וגם הסביר לי על מה לחשוב כדי שפני יראו משהו   קמתי ויצאתי את הסטודיו.

בספרות על אמנים שציירו דיוקנאות של מלכים הגמונים וכדומה, אפשר לקרא על אירועים שבהם האמן ניצל את 'שליטתו הזמנית' במצויירים כדי להשיג הטבות שונות לו ולקרובים לו. המצוייר נמצא בשליטתו כי הוא אומר לו איך לשבת, לעיתים אמר לו מה ללבוש, והוא הצייר הוא האדם שבידיו נמצא גורל הזכרון החזותי היסטורי של המצוייר. ובל נשכח שגם שידוכים מלכותיים נעזרו בציורי דיוקן, כך שהאמנים מצד אחד היו תלויים בפרנסתם במצויירים ומן הצד השני חשו שיש להם אמצעי השפעה על המצוירים.

הכרתי בחיפה, בקרתי בביתה והתרשמתי מציוריה. ב-1991 בסיום השבעה של אמי, באה פנינה לבקרני

מימין לשמאל האמנית פנינה גניון, אני, ירדנה כהן וחסיה צוק 1991

עם סלסלת ענבים, לדבריה: לסמל את המעבר מהשבעה חזרה לחיים הרגילים. שוחחנו ארוכות והיא ספרה שהיא רוצה לצייר דיוקן משותף של שלוש אמניות ישראליות וכי בחרה בירדנה כהן הרקדנית, חסיה צוק הקרמיקאית ואותי  אמנית הסיבים. הסכמתי ופנינה צילמה אותי.אחרי כמה זמן הוזמנו שלושתנו לראות את הציור ולהצטלם לידו, לצערנו היה רק סרט שחור לבן, אך אין זה גורע מלראות את המיוחדות שבתמונה.

מתבוננת בדיוקן שלי שצויר על ידי פנינה גניון 1991

אגב אני עצמי הסתכלתי הרבה על הצילום של פנינה, ויצרתי את עבודתי הארוגה 'תמונת זיהוי' מאותו הצילום שהיא ציירה אותי ממנו  http://fibersiv.net/threads/id.html

אומרים שאין מקריות בחיים, השבוע בעודי מאתרת צילומים כדי להראות את הציור של פנינה גניון, נפטרה ירדנה ועזבה אותנו בגיל 102  http://www.dancetalk.co.il/

צילום צבעוני של הציור נמצא ברשומה 8 לפברואר 2012