עברתי השבוע ליד חלון ראווה, וראיתי שמלה שגרמה לי לדפיקות לב, לא הגיזרה והצורה שלה, אלא הבד
ממנו היא תפורה, הזכיר לי משהו מלפני הרבה שנים. עמדתי כמה דקות לפני חלון הראווה ספק רואה אותה ספק 'רואה' את האשה האחרת שלבשה בגד מבד דומה, כמעט זהה לבד זה. כל היום הלכתי כשמראה הבד הזה עמי, בערב חשבתי שיכול להיות שאיפשהו יש לי עדיין שארית מבד זה, לא כשארית אבל כקטע רקום ואחוז בתוך עבודה שרקמתי והטלאתי..
כשהוצאתי את העבודה מהארון, ראיתי בה עוד בדים מזכירי-אנשים. לצערי זו עבודה שלא נשמרה במצב הכי טוב. עשיתי אותה בגיל 17. החומרים למלאכת יד היו מועטים ומטיב בינוני, כך שרקמתי והטלאתי על בד משק יוטה מכובס אחרי שאמי הוציאה ממנו תפוחי -אדמה. בחופשת הקיץ חליתי, כדי לא להשתעמם קראתי את כל הספרים בספריה הציבורית של נהריה, סרגתי צעיף ענקי והחלטתי לרקום משהו לקיר חדרי. אמי נתנה לי לחתוך קטעי בד מממגירת שאריות התפירה שלה, אבל חסר לי בד מפוספס לבן וצבע אחר, לאמי היה רק בד עם פסים לבנים שחורים. חברה של אמי הלן דוידוביץ הביאה לי בד עם פסים לבנים ואדומים, שהתאים ב ד י ו ק למה שרציתי. הקורדרוי האדום של העציץ הוא מהאפודה שלי. את הפרחים רקמתי על פי דמיוני. שנים רבות היצירה הזאת היתה תלויה על קירותינו, עברה עמנו דירות. עם הזמן ספגה אבק ולחות ופעם נפלה והתלכלכה מאד, אז כבסתי אותה בצורה לא נכונה [טרם ידעתי אז איך לעשות זאת] וחלק מהצבעים של הבדים נזלו, והשק 'גיוון' את הבדים הבהירים. התבוננתי בעבודה, היא עדיין יפה למרות הכל, אולי הגיע הזמן לטפל בה, לתקן מה שאפשר ולשוב ולהינות ממנה?.
'הקקטוסים', יוטה ושאריות בד, הטלאה ורקימה 1960
אני מתחלקת עם חברות אמניות בשאריות קטעי בד מהבגדים, כלי המיטה והוילאות שאני תופרת, לפעמים אני פשוט מעבירה להן קטעים שאני סבורה שכבר לא אמצא להם שימוש, לעיתים אני יודעת מהו נושא העבודה העכשוית שלהן ואז אם יש לי קטע מתאים אני מעבירה אותו אליהן. מאד מעניין כיצד כל אחת יוצרת עם קטעי הבד הללו משהו אחר ושונה, הן מספרות לי שכל פעם שהן רואות פיסת בד שהגיעה ממני הן חושבות עלי. אכן כל פעם שאני רואה קטעים מסוימים בעבודותי הבדים 'מכילים זכרון' של אדם או אירוע.
מתוך הספר 'אנונימוס' היתה אשה
בספר Anonymous Was A Woman, Mirra Wood, St.Martin Press, 1979 שנושאו הוא יצירות הטקסטיל המדהימות, שאינן חתומות על ידי היוצרות שלהן ועל חינוך נשים שגרם לכך שלא חתמו על עבודותיהן. מודפסים גם קטעי זכרונות, יומנים וכדומה. בעמוד 94 יש שני קטעים של נשים שמדברות על משמעות יצירת הקווילט, בשנים שלימדתי אמנות סיבים נהגתי להקריא לתלמידות את הקטע הסמוך.
אין זאת אומרת שאני בכלל לא קונה בד חדש לצורך עבודה כלשהי, או אם אני מרגישה שאני זקוקה
קטע מבד רשת שקניתי לעבודת אמנות, שימש אותי לגימור יפה לחולצה
דוקא לבד מיוחד, קורה גם שאני עוברת ליד חנות או מציצה פנימה ובד כלשהו 'צועק' אלי שאקנה אותו. וכמו שאני חולקת עם עמיתותי הן חולקות עמי בדים שלתחושתן מתאימים לי וליצירותי. קורה גם שקטע מבד שקניתי לצורך עבודת אמנות נתפר לתוך בגד…
חברותי האמניות יודעות מה אני יוצרת או עשויה לאהוב, והן מעבירות אלי קטעי בד שהן כבר אינן צריכות. ככה כולנו מעשירות את מגוון הבדים שלנו. פיסת בד כזו יכולה להמתין במגירה, או להיכנס מיד למשהו שאנו יוצרות כעת. לפני כשנה שיפצתי חלוק קאפטן אדום ו'חסר לי משהו.'….חברתי לינדה שלחה לי את קטע הבד המושלם…
פיסת הבד המפוספסת שהשלימה את העבודה
התבוננתי שוב בקקטוסים שלי, עציץ התכלת עשוי ממכנסיים קצרים, והקקטוס הכדורי הוא מבד של שמלה אמריקאית ענקית מידות שעשינו ממנה חצאיות לאמי ולי.
הקקטוס בעציץ הכחול עשוי [מלמעלה למטה] מכנס גברי, שתי שאריות של בד כיסים, והאפור משמלה חורפית של אמי.
העציץ הירוק הוא מחולצת אשה, המשבצת הכחולה לבנה היא מוילון מטבח ושני העלים מימים היו חצאיות.
הקקטוס בעציץ הירוק
בעקבות שיחותינו מהבוקר שבתי ונכנסתי לאתר.
מענינת הגישה שלך בענין הבדים והזכרון ונכונה.נוכחתי זאת לדעת מיד כשהתבוננתי בעציצים.
בתחתית העציצים ישנו פס של פרחים כחולים ואדומים.פרחים כאלה או דומים להם,מכל מקום באדום וכחול,היו העיטור שתפרה אימי לוילונות בחדרנו המשותף של אחי ושלי.עברו מאז ששים שנה לפחות…
היא כיבסה ,גיהצה וחיברה פיסה אחת לשניה של בד שקים לבן גס(היה לבד שם שאינני זוכרת או שהוא אינו פוליטקלי קורקט היום….)ויצרה וילונות אותם עיטרה באותו פס של פרחים.
אחד העלים בקקטוס השני,המשובצים כחול הזכיר לי את המטבח של אבא של סטפן שהפך לאחריותי עם פטירת אימו.ניסיתי לשוות לו צורה להכניס סדר וצבע ותפרתי ביד וילון משובץ כחול,לארונות.
אכן כן,בדים הם לפעמים גם זכרונות…..אולי לכן אנו שומרים בגדים ששמשו אותנו בארועים חשובים של חיינו,לא כדי ללבוש שוב,אלא כי לשמר את ההרגשה שהיתה לנו העת שלבשנו אותם?
שבת שלום
רותי, ברוכה הבאה. אני שמחה שפגשת בצילומיי קטעי בד או קטע פס בד שפתחו אצלך זכרונות. מאד יכול להיות שמקור הפס הזה אצלי ואצלך הוא מאותה חנות בנהריה. אני גם זוכרת את הורייך ואת אביו של סטפן היטב. אגב הלן דוידוביץ גרה באותה קבוצת בתים ששם גרו הוריו של סטפן. בדים הם מפתחות ונושאי זכרונות אצל אנשים רבים. מרים
איזה יופי מרים! הזכרונות שאת מתארת והזכרון שהבד בחלון העלה בתוכך מחזקים בשבילי איזו תובנה לגבי המשמעות של זכרון כפי שהוא נשמר בבדים ובבגדים ישנים ומשמעותיים ואיך אפשר לעבוד עם הזכרונות הללו.
גם ג'וד היל מרבה להשתמש בבדים ישנים ולפרק ולהרכיב אותם מחדש ולתקן מחדש בגדים באופן יצירתי וחפשי מאד. תענוג לעיניים.
שבת שלום!
מיכל
שלום מיכל. אכן להרגשתי ומנסיוני בדים הם נשאי זכרון. אם תסתכלי באתר האמנות שלי תראי שאצרתי [ושיתפתי עבודה שלי] תערוכה בשם "בדים זוכרים שבה האמנים יצרו עם 'חפצים מבד' שירשו ממשפחותיהם. כמו כן התיחסתי לזכרון בדי באופן מורחב במאמרי "האם בדים זוכרים יותר?" שפרסמתי בבלוג זה ב8 לפברואר 2011. ואילו חיים מאור התיחס לענין זה בבקורתו על תערוכתי "אשה עם חוטים", פרסמתי זאת כאן ב24 לאוגוסט 2011 תחת הכותרת "מאמר של חיים מאור בדבר השבוע 22.9.95 " [לתמונות ראי אתר האמנות שלי] . כמו כן איזכורים והקשרים לעניין זה שבים ועולים בכל מיני טקסטים שלי. הבד כנושא זכרון הוא דבר עתיק מאד, יש הרבה טקסטים בנושא. ויש אמנייות/ים רבות/ים שעשו עבודות זכרון שמכילות בדים.
מרים
הדבר הראשון שעלה בדעתי בהקשר לשאלה בלבד היה בגדי הפסים של היהודים במחנות.
משותף לשתינו ולא רק ,כנראה, להשתמש בבדים מבגדים שהיו בשימוש או שאריות בדים שנשארו.
אריאלה חביבה, רק ברגע שקראתי את הערתך, חשבתי כיצד אני לא מקשרת כל בגד מפוספס ל'מדי – המחנות'. אולי כי אני מכירה הרבה עדויות שואה שקשורות למקומות מזוויעים אחרים.
ולהבדיל אלף הבדלות, אכן משותפים לך ולי ולעוד הרבה יוצרות… הרצון והיכולת לכבד בדים שכבר השתמשו בהם, ולשבצם ביצירה נוספת -חדשה שתישא את הזכרונות והרגשות הסמויים בכל פיסת בד לעתיד.
מרים
בדים זוכרים זה כמובן נכון. השאלה היא אם אנחנו מסוגלים להעלות ולהחיות את הזכרונות שלהם, בשביל זה צריך זכרון כמו שלך, מרים.
אילה, אני בטוחה שמאגר הזכרונות שלך טוב כשלי. אני רק 'התאמנתי' יותר בשימוש במאגר. גם למדתי ספרנות, ואולי זה משהו באופי. מרים
Such a beautiful wall rug . I love your appliqué work, especially the cactus
Thank you Pam! i still can tell from which clothes each part came. having to do with whatever one could find had a marvelous effect on our creativity.P.S. i still love to applique. mirjam