סיימתי השבוע לקרוא את Rijdom Joodse naoorlogse verhalen ספר ובו סיפורים קצרים של מיני 
מוק ז"ל, היא שלחה לי את הספר קצת לפני הקורונה, לאחר קריאת הסיפור הראשון ניהלנו שיחת טלפון ארוכה על הסיפור ועלזכרונותיה מאמה, קצת לפני ששוב חלתה דברנו והחלפנו דואלים, בזמן שהותה בבית החולים. אמרתי לה שברצון הייתי מתרגמת את הסיפור הזה לעברית. בתחילת הקורונה מיני נפטרה והארי בעלה פרסם בפייס בוק שמיני נפטרה 'לא מקורונה'.
בתחילה לא היה לי כוח נפשי להמשיך לקרוא ורק לפני כשבועיים ידעתי שאני כבר יכולה לקרוא אותו עד תומו ושאת השיחות עליו אנהל רק בלבי עם מיני. כן חשבתי שהיא ראויה שסיפורה יסופר וכתבתי לה ערך בויקיפדיה העברית.
את מיני מוק, פגשתי לגמרי במקרה, אך התחברנו מיד. אני לא הולכת בדרך כלל לאירועים של יוצאי הולנד, אבל לפני שנים קבלנו הזמנה לספרית אריאלה בתל אביב בגלל הויכוח על כספי מרור, כספים שמקורם בפנסיות ורכוש של יהודי הולנד שנאסף לבנק המזויף שהגרמנים הקימו כחזית לשוד רכוש יהודי הולנד. 'ליפמן, רוזנטל ןשות". כתבתי על כך גם ערך בויקיפדיה, ואפשר לקרא שם את הפרטים.https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9C%D7%99%D7%A4%D7%9E%D7%9F,_%D7%A8%D7%95%D7%96%D7%A0%D7%98%D7%9C_%D7%95%D7%A9%D7%95%D7%AA%27
בניירות משפחתיים שקבלנו, ראינו את מסע הכספים, מאמסטרדם לברלין, אחרי המלחמה הוחזרו להולנד, אבל 'שכחו' להחזיר למשפחות או לצאצאיהן. כשכבר 'נזכרו' יש להניח שהרבה 'נעלם' בדרך. היות ובישראל יש גוש ניכר של יוצאי הולנד. נמסר הטיפול בקרנות הללו לועדה והקריאה של ארגון יוצאי הולנד הייתה שיש לדון מה לעשות עם העודפים שלא חולקו במנות [מגוחכות] לכל מי שנמצא בעל זכות ירושה.
כמעט לא הכרתי אף אחד בכניסה לספריה, אך ניכר שהיו שם הרבה אנשים שהכירו זה את זה. מישהו 
שאל אותי 'איפה נולדת ?' השבתי 'ווה שווייץ'. ' אהה' אמר האיש: 'לכי חפשי את מיני מוק גם היא נולדה שם' והצביע לכיוון כלשהו. שמחתי, עד לאותו רגע הכרתי בארץ רק עוד שניים שנולדו שם ופעם בבלגיה פגשתי מישהי בת גילי שגם נולדה שם. חיפשתי ושאלתי מסביב מי זו מיני, אשה חמודה מלאת מרץ קורן ניהלה שיחה עם כמה נשים בבת אחת. הגשתי לה יד ואמרתי לה ששמעתי שגם היא נולדה בווה. היא לחצה את ידי ושאלה מיד את תאריך הולדתי וככה התידדנו ממבט ראשון.
מיני ספרה לי שהיא חברה בקבוצה של אקדמאיות ואמניות ממוצא הולנדי והזמינה אותי להצטרף למפגשים שלהן. עד למפגש הראשון ניהלנו שיחות טלפון ארוכות, וגילינו מה משותף לנו ומה לא. רוב חברות הקבוצה הגיעו ארצה כבר עם משפחה ועם מקצוע, מיני אמרה לי מיד שאני מסקרנת אותה כמי שעלתה ארצה בגיל צעיר וגדלה פה. הן הוציאו עיתון אינטרנטי ועל פי בקשתה של מיני כתבתי , שלושה מאמרים אוטביוגרפיים.
למרות שאםשר לאמר שבאנו מרקע מאד דומה, ההבדלים במקומות הגידול שלנו, ניכר פעם היטב בהרצאה של מיני על מקום האשה בארץ, לתמהוני היא לא התיחסה לכך שאנו היינו חיילות ולא ליחס החברה החרדית לנשים בישראל. .
אחר כך היו לנו הפסקות ארוכות בין השיחות אבל כשמיני טלפנה הכנתי לי כסא טוב וכוס מים בגלל שהתחלתי לחקור את מה שנעשה עם הורי במחנה בשווייץ. מיני ואני שוחחנו גם על התגליות שגיליתי במכתבים שירשתי. מיני ועוד יוצא ווה אחד דברו רבות על כך שיש לכתוב את הסיפור של הפליטים ההולנדים בשווייץ ושל הילדים שנולדו שם. מיני צירפה אותי לענין כיון שאני מתעסקת כבר הרבה זמן בחקר המכתבים והתעודות שאמי הורישה לי.
איכשהו זה לא קרה, ואני חושבת שעל הבחור ועלי מוטלת חובה לעשות זאת.
אז Lieve Minny , יש לי המון מה להגיד לך, על הסיפורים המקסימים, הכרתי אנשים כאלה גם כאן. הספר צריך לעמוד ליד ספרו של של אמיר גוטפרוינד 'שואה שלנו'. אבל את כבר לא יכולה לענות לי. ואני חושבת עליך הרבה וחשה שאת חסרה לי מאד.
