"מה את עושה כל היום?" שואלות אותי מכירה ותיקה. רציתי לענות לה שאני יוצרת, מתקנת בגדים, מגהצת, תולה ומורידה כביסה, סורגת, מצנרת, קוראת, כותבת, פותרת תשבצים, מארחת ומתארחת, יצירותי לעיתים משתתפות בתערוכות ועוד…. אבל כבר אמרתי לה זאת עשרות פעמים והיא תמיד עונה לי ש'היא עושה דברים יותר חשובים'. אז למה שאני אתווכח איתה.
יש עוד מכרות כמוה. ובעוד שבוע שבועיים אחת מהמכרות הללו תפגוש אותי עם שמלה 'חדשה' [שכדרכי בזמן האחרון אני תופרת מבגדים ישנים] , ואז היא תגיד "מאיפה יש לך כסף לכל כך הרבה בגדים חדשים?" למרות שהיא יודעת היטב שאני תופרת לעצמי ומרבה למחזר בזמן האחרון. ומיד אשמע ממנה שטעמה הרבה יותר טוב משלי ושאלמד ממנה מה ואיפה לקנות. על צעיף חדש הן תשאלנה מאיפה הדוגמא.
אני מגיבה על משהו בפייס בוק, בחור שאינו מכיר אותי בכלל, אך אינו מסוגל להתמודד עם גישתי החברתית השונה משלו, כותב לי מיד כמה מילות גנאי [שלא אחזור עליהן כאן]. ומודיע לי שנשים כמוני שאין להן מה לעשות בחיים, וחושבות שיש להן שכל מעיזות להביע דעה על התנהלות הממשלה.
מישהו עומד אחריי בחנות, ונדחק קצת קרוב מדי, אני מסתובבת ומבקשת בנימוס שלא ידחוף. בתשובה הוא משייך אותי לעדה שהוא שונא. מסביר לי אלו עוולות אני ושכמותי עשינו לו כל חייו. חוץ מזה הוא רואה שאני שונאת גברים ובטח אני אחת מאלו שמממציאות שגברים הטרידו אותן.
אני גרה בשכונה נהדרת, אני קונה בחנויות שלה. כשאיני קונה אך עוברת ליד דלת או חלון החנויות, בעלי החנות ואני מנופפים יד לשלום. כשאיני מופיעה כמה זמן והם פוגשים אותי הם דורשים בשלומי.כיון שאיני נוהגת מזמן ומדי פעם נוסעת במונית 'ספיישל' , אז כשאני חולפת ליד התחנה הנהגים ואני מחייכים ושואלים 'מה נשמע?'.
כשאיני יוצרת או עושה משהו בבית אני מטיילת ברחובות העיר. בכל מקום שאני רואה משהו שמוצא חן בעיני אני מצלמת. בהדר יש כמה חנויות שבהן אני קונה שנים. בחנות הבדים כבר יודעים להגיד לי כשאני מצביעה על בד חדש, "זה לא בשבילך זה סינטטי" בחנות הקפה בעלת החנות יודעת איזה מיני גרגירי קפה אני אוהבת.
באוטובוסים וברכבות אני קוראת או סורגת , ויש תגובות שונות שלפעמים משעשעות לפעמים מוזרות. תמיד לומדת מהן משהו חדש.
עברתי פעם בטעות ברמזור אדום, עברתי עם הרבה אנשים אחרים. שוטרת צעירה שלפה אותי, לא את הבחורים הגדולים והחסונים ושלחה אותי לדבר עם המפקדת שלה. זו ישבה בניידת שחנתה על המדרכה, מוסתרת מאחורי דוכן הפייס. היא ישבה ליד ההגה אך פתחה את החלון המרוחק ממנה ואמרה משהו. רעש התנועה סביבנו בלע את מה שאמרה, הצטרכתי גם להתכופף שאגיע לגובה החלון, :"סליחה לא שמעתי מה אמרת?" אמרתי לה. "את עברינית , עברת באור אדום" הודיעה לי המפקדת. "סליחה, עברתי כי ממש דחפו אותי " אמרתי , "למה לא עצרת את כל הבחורים הגדולים?" קבלתי דו"ח עם קנס. נשארתי להסתכל , השוטרת הזוטרית באופן שיטתי שלפה רק נשים מבוגרות מקהל העוברים. אגב זהו מקום שכל הזמן עוברים בו באדום, כי זה מעבר צר ולא עוברות שם כמעט מכוניות.
כמה ימים אחרי שקניתי משהו בחנות בעיר התחתית, הוצאתי ספר המחאות, לשלם משהו והחוורתי. ההמחאה החתומה על שם החנות הייתה עדיין בפנקסי, ולא נתתי להם אותה. איזו בושה. מיד נסעתי ב'ספיישל' לחנות. אצתי פנימה, התנצלתי מעומקי לבי ומסרתי לבעל החנות את ההמחאה. הוא לא התרגש: " ידעתי שתגלי שלא נתת לי אותה ותבואי!" אמר לי.
טוב לפגוש אנשים.
את גם לפעמים הולכת להרצאות ושיח גלריה…. שמחתי לראות אותך היום
להתראות בקרוב
תודה יוחאי. היה נעים לראותך, שיח הגלריה היה מענין. כן ירבו כל הדברים הנעימים בחיי כולנו. מרים
מרים יקרה, טוב שבין שלל הדברים שאץ עושה, את מוצאת גם זמן לשיתוף ולכתיבה. נהניתי לקרוא.
תןדה רבה ארבל.
מרים יקרה את גם הולכת לפעמים להרצאות מעניינות וכייף לפגוש אותך שם:)הכתיבה שלך מציירת אנשים. אני רואה את הטיפוסים שכתבת עליהם מול עיני, יש מכל מיני סוגים זה טוב אחרת יהיה משעמם:)
,תודה אורית יקרה. אכן לעיתים אני הולכת להרצאות נהדרות. שמחה לפגוש בהן מכרות נחמדות כמוך. אכן המיגוון של אופיי האנשים מאד מענין.