זהו צילום של פסל גודפריד דה בויון, בכיכר המוזיאונים בברוסל. עברתי לידו כמה פעמים, ורק פעם כשקבעתי לחכות לידו לפגישה, קראתי את השלט שלמרגלותיו והסתבר לי שאני עומדת על יד פסלו של 'מלך ירושליים'. זה היה מוזר למרות שלמדתי על כך, אך אף פעם לא ראיתי זאת בצורת שלט מפורש. מוזר קצת לקרא שמישהו זר לנו היה 'מלך ירושלים', רק בגלל שהוא יצא למסע צלב.
זהו 'רחוב היהודים' בליוון [Leuwen] בבלגיה, כשעומדים על ככר הקתדרלה המאד יפה כשהיא משמאלכם, צועדים מעט לסימטה הבאה ולא צריך להסתובב רק להרים עיניים. זהו רחוב היהודים. אף אחד עוד לא הסביר לי למה בכל הרבה ערים קתוליות 'רחוב היהודים' תמיד קרוב לכנסיה? אגב מלבד שם הרחוב אין שום סימן יהודי אחר, לא בשמות בעלי החנוייות, אין מזוזות! כלום. 
האדון הזה עמד בפינה של 'הייד פארק', הוא לא דיבר אבל השלט שלו היה ברור לחלוטין. ובאמת צילמתי את זה לפני כ8-9 שנים מצב העולם לא השתפר. פינת הנואמים הזו מאד מצאה חן בעיני, בעיקר כנואמים בעלי דעות הפוכות, ניסו למשוך יותר קהל אחד מהשני. נ.ב. הכתמים על הצילום אלו טיפות גשם בריטית מקוריות, שהרטיבו את העדשה שלי.
מעל לתמונה שמתי את צילום מה שהיה כתוב על גבה
את התמונה הזאת מצאתי בין התמונות והמסמכים שירשתי מאמי. האנשים בתמונה נסעו לארץ ישראל והשאירו את התמונה כמזכרת לסבי דוד קליין. הוא גם לימד עברית. התמונה היא מ1920 , ונסעה עם סבי בנדודיו, ואחר הושבה לאמי לאחר מלה"ע, והיתה במגירה הרבה שנים. כך שקשה לקרא מה בדיוק כתוב בשלט שלפני העולים.
יש תמונה שניה שבה יש קבוצה עוד יותר גדולה ושוב אי אפשר לקרא את השלט, אך בגלל מה שכתבו לסבי אנו יודעים מתי זה צולם.
כל העולים ארצה בדצמבר 1920
את התמונות העברתי לשמירה ב'מוזיאון לוחמי הגיטאות', יחד עם תמונות נוספות.
נעמי כהן, היתה חברתה הטובה מילדות של אמי, היא עלתה ארצה לפנינו ועברה את המצור בירושליים, על קיר ביתה היה ממוסגר ניר כזה.
שלט מתקופת המצור על ירושליים במלחמת השחרור
כשמצאתי אחד, הוא הזכיר לי את סיפוריה על המצור. אך הוא גם עודד אותי לחסוך במים בעצמי.
