ללמוד לרקום זה קצת כמו ללמוד לכתוב

ללמוד לרקום זה קצת כמו ללמוד לכתוב, מלמדים אותנו הרבה תכים =אותיות ומכאן ואילך מה ואיך נרקום או נכתוב תלוי בנו.

למדתי לרקום, לתפור ולכתוב עוד לפני בית הספר, אך חברות של אמי יעצו לה שלא אגלה זאת למורה. בכתה ג' הביאה לנו המורה לתפירה ומלאכה [בנות] עדה קישון, פיסת בד מלבנית ירוקה, הראתה לנו איך לספור חוטים מהשוליים פנימה לשלוף חוט אחד, לספור עוד כמה חוטים ושוב לשלוף חוט. כך התקבל מלבן בד עם שני מלבנים פנימיים מסומנים על ידי  חוטים חסרים. אחר כך שלפנו עוד חוטים רק מרוחב הבד ויצרנו מעין שורות כמו במחברת. המורה הביאה לכל אחת מחט קהת- חוד מושחלת בחוט צבעוני והראתה לנו כיצד להכניס את המחט במקום בו נשלף החוט הראשון, להעביר את המחט מתחת לבד לספור 3 או 4 חוטים [כבר איני זוכרת בדיוק] להעלות ולהעביר את המחט מעל לבד לספור אותו מספר חוטים, להכניס את המחט, להעבירה מתחת לבד לספור אותו מספר חוטים ולהוציא מעל לבד, מדי פעם למשוך את המחט כך שהחוט יונח במקום שהמחט עברה….וכולי עד עד קצה הבד. רקמנו שורה של קווים קטנים. איננני זוכרת איך היא קראה לשורה, באותם הימים המורות היו מאד יצירתיות וכל אחת קראה לכל תך כחפץ ליבה, דמיונה או בתרגום חופשי משפת אמה. כעת הוא נקרא 'תך רץ' או 'תך תוכף' באנגלית running stitch.

בכל שעור למדנו עוד תך שאותו רקמנו בתוך הבד במקומו של החוט שנשלף. כשגמרנו למלא את הדוגמית, למדנו תך גימור לשוליים שקראנו לו  'תך שמיכה' וכעת קבל את השם הרשמי 'תך ענוב' או 'תך שליבה'. איתו רקמנו בתלם החוטים שנשלפו והקיפו את המלבן מסביב, ועם סיום רקמה זו מרטנו/שלפנו את החוטים שמחוץ למלבן הרקום וקבלנו שנצים והדוגמית הפכה ליצירתנו הראשונה. להצעת המורה וברוח זמני הצנע, הדוגמית הפכה ל"מפית אוכל" לארוחת העשר בבית הספר.

בתקופה ההיא, כל הילדים הביאו כריך ופרי לארוחת העשר, ארוזים בשקית אוכל יחד עם מפית האוכל. הפסקת 10 היתה ארוכה מהאחרות. עם הצלצול המורה היתה שולחת את הילדים ליטול ידיים, אחר התישבנו במקומותינו פרסנו את מפית האוכל ועליה את ארוחת העשר, ואכלנו תחת עיניה הבוחנות של

סמל חברותי ב'אגודת הבריאות' מביה"ס העממי ויצמן בנהריה

המורה. בכל בית ספר היתה גם 'אגודת בריאות', קבוצת תלמידים שעזרו למורים ולאחות לעבור בין הכתות וליד ברזיות החצר ולבדוק שכולם יטלו ידיים, ובהזדמנות זו גם בדקו את מצב הציפורניים והאם כולם אכן אוכלים מעל מפית נקיה.

הדוגמית הרקומה, הזכירה לי תמיד את מחברת ה'כתיבה תמה' בה מילאנו שורות שלמות באותה האות, על מנת לתרגל את ידנו ומוחנו לכתוב בצורה ברורה וקריאה.

עבודתנו השניה היתה 'שקית אוכל ',  למדנו  כיצד להכין קטע בד לקיפול וחיזוקו בתך נאה, כדי לאפשרהשחלת שרוך-קשיר לפתח השקית. המורה נתנה לנו הוראות מפורשות כיצד לרקום על השקית, אך אני הרגשתי חופשיה לגוון את הרקום, מרגע שידעתי איך לרקום תך כלשהי כמו מרגע שידעתי לכתוב אות רציתי להשתמש בה כמו שאני רוצה.  תמיד שאלתי את עצמי מה ואיך יראה התך הידוע אם אשתמש בו בצורה שונה? אפרק אותו לגורמים או אכפיל ואשלש אותו ? ארקום אותו לא אחד ליד השני אלא אחד מעל השני ? הרגשתי שיש לי אותיות וכעת אני רוצה לראות אלו מילים אני יכולה להרכיב מהן? איזה שיר אוכל לכתוב? איזה ספור לספר?.

תכים אפשר ללמוד ממישהי/ו שמדגים/ה לנו, מקריאת ספרים או כתבי עת המיועדים לכך, מהסתכלות על משהו רקום או מהתנסות עצמית. רוקמות רבות מחזיקות קטעי בדים שעליהם הן מנסות תכים שונים, עירוב של צבעים ככל העולה על רוחן, בדומה לניירות טיוטה שאנשים 'משרבטים' עליהם כל מיני דברים.                 את עבודתי 'לשונות ילדות'  http://fibersiv.net/threads/talk.html   התחלתי למעשה כמעין 'בד ניסוי' או טיוטה לבחון איך תראה 'דוגמית אותיות עבריות'.  בד הטיוטהמאפשר גיבוד רעיונות חזותי.

האמנית אילת לינדנשטראוס- לארסן הפכה דף טיוטה ושרבוטים לעבודת אמנות מרהיבה ביופיה.

'שירבוטים על דף במחברת שלי' אילת לינדנשטראוס-לרסן

האמנית אילת יוצרת עבודות אמנות  רגישות שבהן היא מראה לנו קטעים מחייה. אמן/ית מפתחים את אמנותם, במחשבות, רגשות ותירגול רב. שירבוט יפה זה הוא יצירת אמנות נפלאה שמראה לנו איך פועלת המוזה.

גזע עץ רקום בכל מיני תכים - קטע

אני יושבת עם בד לפני ובלבי זורם ספור, העין רואה חוט בצבע שמתאים לי היד משחילה אותו בקוף המחט, לרוב אני משחילה כמה מחטים כל אחת עם חוט בצבע שונה. ואני מתחילה לעבוד, תך אחר תך משנה חוטים עם התפתחות העבודה. הנה רקע מעבודה שבה יושבים שני ינשופים על גזע עץ, נושא נדוש לכאורה אך נעים לי,מזכיר לי את התנשמת שגידלתי פעם. איך נראה עץ? יש לו קווי צמיחה ארוכים יש לו 'עיניים' מקום ממנו נפל ענף קטן, וכך נולד ענף רקום.

בפעם אחרת אני רוקמת תך בצבע אחד מעבירה מעליו או לידו תך דומה אך בצבע ו/או כיוון שונה, משנה

קטע מדופן של 'הקופסא שלי' שכבות רקמה משוכלת בכמה צבעים וגדלים

גוונים באמצע שורות, משנה גודל, זורמת עם החוטים, עובדת עם ה'שיר הפנימי' זה ששר בין המחשבה לרגשות.   כל תך הוא אות ביצירה שלי.     עד היום אני עשירת הוקרה ותודה לנשים שלימדו אותי לרקום ולכתוב.