כמעט מדי יום או יומיים, מפרסמים ב'פייסבוק' ,פוסט מחמם לב על בעל מסעדה או בעל מלאכה שעוזרים למי שאין להם, לרוב לזקנים. אני מלאת התפעלות מהבודדים הללו אבל אני גם מלאת צער וכעס, על כך שיש כה הרבה אנשים שזקוקים לעזרה הזו. אני מלאת כעס, על כך שאין חוקי מדינה שמטפלים במצב הזה. המדינה הורידה מעצמה אחריות וסומכת על מתנדבים בודדים או עמותות שיתנו שירות שהמדינה הייתה חייבת לתת.
בהיותי בכתה ג' או ד', נשלחנו על ידי בית הספר לאסוף תרומות, עבור מה שנקרא אז 'מצעד הפרוטות-למען חולי פוליו'. כיון שילדה נוספת ואניהגענו לבית הספר בנהריה באוטובוס מרגבה, זה לא היה פשוט לנו להישאר גם אחרי הצהריים בעיר כדי להשתתף במצעד. אבל הודענו בבית שזו חובה, וכך ההורים הסכימו.
בבית הענין עורר גם שיחה רצינית עם אמי ואבי החורג, תמהתי בקול רם, למה אנו צריכים לאסוף כסף?, הרי תושבי המדינה משלמים מיסים כדי שהמדינה תספק שירותים, האם הטיפול בחולים אינו מתפקידה? אמי אמרה שהיא מסכימה לדעתי, דברנו על כך שהמבוגרים גם משלמים מיסי הסתדרות שמחלקם גם מספקים לנו את שירותי קופת חולים. אחר כך אמרתי שבצורה הזו, בסוף המדינה תטיל עלינו עוד ועוד חובות ותתנער מהחובות שלה. אמי הציעה לי שאעלה את השאלה במסגרת שיעורי המחנכת בכתה וכך עשיתי. המחנכת די נדהמה משאלתי שלטענתה הייתה חצופה, ושהיא מאוכזבת מכך שאני לא חברתית מספיק ואיני מבינה את חובותיי לחלשים שבחברה, כשאמרתי לה שהתנדבות זו לא חובה … היא כעסה עלי ואמרה שעל ההורים לבוא לשיחה.
מאידך היה לנו באותו זמן מטבח לימודי וכל ילדי בית הספר סעדו ארוחת צהריים בבית הספר. למדנו שחיה כחלק משיעורי התעמלות, עבדנו בגן הירקות.
במשך השנים הפכו מצעדי השנור למען מטרות שונות , למנהג קבוע. וכמו כולם אני תורמת, אבל ממשיכה להרגיש שיש משהו פגום בשיטה הזו.
כששירתתי בצבא נתנו לחיילים את כל מדיהם, כסף כיס, שירותי כביסה וכדומה ההורים יכלו להוסיף מספר פריטים שונים שיהיה יותר קל. כשילדיי היו בצבא , כבר לא היו מכבסות למדי הסדירים וכשהצעירים מתגייסים הוריהם כבר רכשו עבורם הרבה ציוד, שלמעשה הצבא היה צריך לספק.
לצערי הנבואה שלי התקיימה , משפחות רעבות, [למה יש בכלל משפחות רעבות?], אנשים שחיים בתת-תנאים. למה זה בכלל קורה.? וכעת יש לנו תקציב חדש של ממשלה שרובה אנשים שטוענים שמקצועם ללמוד תורה, עם כל הכבוד, לא צריך גמילות חסדים, לא צריך עמותות תמחוי, צריך שביטוח לאומי ישלם לכל הזקנים שרובם עמלו כל חייהם, ולכל נכה גימלה שאפשר לחיות ממנה בכבוד.
