דודי הרברט סמואל כהן

הדוד הרברט משאל ואבי מימין

דודי הרברט סמואל כהן, היה צעיר מאבי ב12,5 שנים וגדול ממני ב12,5 שנים. סבי בהפגנה ציונית קרא לו  על שם הנציב העליון  היהודי של המנדט הבריטי בארץ, הרברט סמואל.

הרברט היה בן הזקונים של סבי וסבתי. נולד בפנלו שבהולנד ברביעי לאוקטובר 1930 כפג ועל פי סיפורי סבתי, לא היה אז אינקובטור, לכן לקחה מגירת עץ ריפדה אותה בעיתונים, שמיכות וכמה בקבוקי מים חמים וכך הוחזק דודי בחיים. את הסיפור הזה שמעתי מעוד כמה בני משפחה.  אבי ואחותו כבר היו גדולים ועזבו את הבית כשהרברט היה עוד תינוק, ולכן בעצם גדל כבן יחיד.

דודי היה בן 10 כשהגרמנים כבשו את הולנד, הכיבוש התחיל בעיירה שבה גר בפנלו. יחד עם שאר הילדים היהודיים הוא מגורש מבית הספר הכללי ונשאר עם הוריו בבית, שבו סבי פעיל בהצלה. על פי מה שסיפר הרברט להסטוריון חריט פאן דר פורסט [Gerrit van der Vorst]  "כמעט מדי לילה שהו בבית פליטים שאכלו וישנו שם ולמחרת המשיכו בדרכם". הוא למד קצת עם חבר של אבי, ארנסט קייזר. במכתבים שסבי וסבתי כתבו  להוריי הוא מצטרף בכמה משפטים, מספר מה הוא למד, מה שלומו ועל אזעקות ליליות. סבי פעל בעזרה ליהודים והברחת יהודים והיות והענין נראה מסוכן, החליטו  להעביר את הרברט למחבוא. החליפו את שמו לפיליפ, שיהיה פחות יהודי, איני יודעת איזה שם משפחה נתנו לו, והוא נלקח על ידי אחיו של סבי הדוד ליי , להסתתר בפנסיון בסביבה כפרית רחוקה. באותו הפנסיון מתארחים, גם לא יהודים שרוצים להתרחק מעין הכובשים, ביניהם  אשתו, בנו ובתו של סוציאליסט מבוקש על ידי הגרמנים. הבת תהפוך לימים לסופרת ובספר האוטוביוגרפי שלה De Harde Kern  היא מספרת גם על דודי שהיה בן גילה,  יש קצת בעיה עם חלק מהתאריכים שלה . אך מקבלים מושג על  הצורה שבה הילדים שם בילו.

דודתי מרתה, חיה באמסטרדם בזמן הכיבוש הנאצי בזהות בדויה. בבית שהיה פעם של יהודים והושכר על ידי נאצי שקבל זיכיון 'להשכיר בתים מרוהטים', חבריה מילו ולידיה אנשטדט  שכרו את הבית מידי הנאצי במחשבה שזה דווקא יגן עליהם [הם היו כולם חברי מחתרות אנטי נאציות]. מרתה אספה את הרברט אליה אחרי שהתלונן שלא טוב לו בכפר המרוחק. סיפור זה מתועד בספרו של מילו אנשטדט De Verdachte oorboog.

מרתה, אמי אידה ואני והרברט בדרך לבקר את סבתא בבית חולים

הדודה ספרה לי שלאחר המלחמה, הלכה עם דודי לחכות לרכבות שבהן חזרו יהודים מהמחנות, כשסבתי ירדה מהרכבת הוא לא הכיר את אמו עד שדודתי אמרה לו:"הנה אמא שלך". הוא שב לחיות בפנלו עם אביו ואמו. שניהם פגועים מהשואה. מנסים לשקם את חייהם והוא ילד נער.  אני הגעתי אליהם בתחילה עם אמי עם שובנו משוויץ, אחרי שהיא חלתה אני נלקחתי על ידי הרשויות  לאכר הולנדי, שלא פינק אותנו, הילדים שעבורם קבל שכר מהממשלה. ודודי שהיה אז כבן 16, הופיע שם יום אחד, לא בדיוק זכרתי מיהו אך כשהציע לי לצאת בלילה ולברוח אתו, הסכמתי יצאתי וכמה שבועות הלכנו יחד מקבצים שוקולד ומסטיק מחיילי הצבא האמריקאי והקנדי, ישנים באסמים ותחת מעברי כביש. עד שמצאו אותנו, בבלגן שהיה אז נמסרתי שוב לאיכר אחר, שממנו אספו אותי הדודה רבא שלי באפ יחד עם אחד הבנים שלה, רודולף, לימים היסטוריון והוא שסיפר לי וגם כתב לי על היום שבו הוא ואמו אספו אותי ממלונת הכלב אצל האיכר. גרתי לסירוגין עם סבי וסבתי בפנלו זמן מה ואצל באפ אחות של סבי בהאמסטאדה זמן מה, עד שאמי שבה מבית החולים.

להרברט היו אז שני חברים אחד יהודי פרידו שונבך, שגר מעבר לרחוב ואחד קתולי שהיה האח הצעיר של 14 אחיות  ושני אחים, שגר שלושה בתים הלאה מסבתי. סבתי שלחה אותי תמיד להביא ביצים בדלי מהשכנים הללו ו-14 האחיות מיד התנפלו עלי, הלבישו אותי ורצו לשחק אתי כאילו הייתי בובה.

אני זוכרת שנהגתי ללכת אחרי דודי לכל מקום, יצאנו לטיולים בשדות ובעיירה.  אני לא זוכרת הכל, אבל לפני כשנתיים בהשקת 'שער הכבוד לסבי' בפנלו ניגש אלי גבר מבוגר, הציג עצמו כחבר של דודי וסיפר לי שאני נגררתי אחריהם לכל מקום ושסבתי הודיעה להם שאם אפול לנהר המאס היא תהרוג אותם, אי לכך דודי קשר את מותני בחבל. אגב סבתי כה חששה מטביעה בנהר שבגיל די צעיר פשוט זרקה אותי לנהר ואחר קפצה אחרי למים. אבי, דודתי ודודי כולם הטיבו לשחות, כמו גם כל בנות הדודות שלי. כולנו למדנו באותה השיטה.

להפתעתי החבר של דודי גם סיפר לי שהוא ואחיו היו אתנו ביום שהיה לינץ במשתף פעולה עם הנאצים.  סיפורו תאם את מה שאני זכרתי. שהיינו במרכז העיר והקהל תקף לפתע איש אחד, הרביצו לו מכות קשות והיינו קרובים מאד, דודי הרים אותי על זרועותיו דחף את פני לתוך חולצתו וניסה לצאת אתי מההמון הזועם. היינו כה קרובים לאיש שהותקף שחלק מהדם שלו השפריץ על שמלתי. הגענו הביתה ואני צרחתי עד שהורידו ממני את השמלה עם הכתמים ורחצו אותי וחפפו לי ראש. החבר סיפר לי שסבתי צבטה לשניהם את האוזניים.

אפריל 1946 ביקור אצל אמי המאושפזת בבית חולים

כשאמי חזרה מבית החולים עברתי עמה לאמסטרדם שם ניסתה להקים מחדש את בית המלאכה לתיקים של אביה. הרברט ואמי התידדו מאד ועל פי סיפור אמי , מכל המשפחה דווקא הנער בן ה17 דאז, היה מי שדחף אותה להתגרש מאבי, שכבר עזב אותה  וליצור לעצמה חיים חדשים. הם נשארו מיודדים עד מות אמי. כל ימי חייו המשיך הרברט לחשוב שהוא יודע טוב מאחרים איך עליהם לנהל את חייהם, מה שגרם לנו לעיתים לויכוחים די סוערים. גם כשהיו לי לימים חלוקי דעות  עם אבי ועם אשתו,  הרברט תמיד ניסה להכתיב לי שעלי להתנצל לפניהם. ברוח האווירה ההירארכית ההולנדית שמי שמבוגר יותר יכול להכתיב לצעיר ממנו איך לנהוג.

הרברט למד רפואה, היה רופא בשרות חובה בצבא הולנד. אחרי השירות נסע לאפריקה והשתלם במחלות טרופיות. חזר להולנד והיה הרבה שנים רופא משפחה, באיזור רוטרדם. זה הביא אותו להתחיל להתענין בהמתת חסד לחולים שכבר לא היה להם כוח לסבול את מחלתם. הוא היה בין ראשוני הרופאים ההולנדים שלחצו על הממשלה לחוקק חוק שיאפשר המתות חסד, חוק שמכיל הרבה חסמים ומצריך אישור של ועדה. כיון שהיה איש רהוט ונעים דיבור נסע להרבה ארצות להסביר את הענין הזה.

ב1950 עלינו אמי ואני ארצה, מיד למדתי עברית והפסקתי לדבר הולנדית.  כשמלאו לי 11 ב1954  נסעתי עם אמי ובעלה השני, להולנד, לבקר משפחה ולהיות בחתונה של חברה טובה שלה. כנהוג באותה תקופה שהינו שם כמה שבועות. אחרי כמה ימים בא דודי ולקח אותי לטיול בגן החיות, לפני שיצאנו אמי הודיעה לו שאני כבר לא מדברת הולנדית בכלל. אבל מיד עם צאתנו לדרך פצחתי בדיבור הולנדי שוטף, לימים דודי טען שהוא נאלץ לטלפן לאמי ולשאול אותה איך להשתיק אותי.

כמובן ששהיתי גם אצל אבי, שהיה אז סטודנט לכלכלה באוניברסיטת אמסטרדם וחלק דירה עם עוד כמה אנשים. אני ישנתי בחדרו של אבי וכשהתעוררתי קראתי לו שיקום כי מאוחר, 'אבי' קם ואמר 'אני הרברט ולא אבא שלך'.  גובהם של האחים לא היה זהה, אבל הם היו דומים, הפרש הגילים ביניהם גרם לכך שהדוד תמיד דמה לגרסה יותר צעירה של אבי,  על פי סיפוריהם אפילו סבתי לפעמים טעתה וקראה לכל אחד בשמו של השני ועל כן נשאו על גבם שלט 'אני לא הוא'.

הוא נשא לאשה את חברת ילדותו שעזבה אותו עבור מישהו אחר ושבה אליו עם 2 ילדים וביחד נולדה להם בת, שהינה מבוגרת בשנה מבתי הבכורה. את שני ילדיה אימץ. לאחר גירושין היו לו מספר חברות שלכל אחת היה ילד שהוא גידל. אף אחת מהחברות לא אהבה אותי, ואחת שפגשתי יחד עמו אפילו טענה שאיימתי עליה לעזוב אותו. הוא סיפר לי את זה רק אחרי כמה שנים, ולא עזרו דבריי שזה שקר גס.

בכל ביקוריי באירופה הקפיד דודי לבלות עמי יום שלם.  למרות אין סוף בקשות והפצרות שלי  סירב לדבר על התקופה שבה ברחנו יחד. תשובתו הייתה תמיד 'זה לא ענינך'. תמיד חקר אותי ארוכות על חיי ילדיי ועיסוקיי. נתן לי הרצאות חינוכיות שונות, אך אף מילה על מה שקרה לאחר מלחמת העולם השניה. אבל בוקר אחד כשבא לבית אבי בברוסל, בעוד שלושתנו במטבח ואבי מרח שוקולד על הלחם, הרברט פנה אליו ואמר לו "אתה יודע, מרים הייתה סוחרת מצוינת, היא התחנחנה לחיילים לשוקולד ומסטיק , ואחר עשתה עיניים לאיכרים כשבקשה להחליף אותם בלחם וחלב." הייתי באלם והלם שנים שאינו עונה לי על אותו מסע שעשינו. לא נשמתי, פחדתי לשאול משהו למזלי היה פתק לידי כתבתי עליו את המשפט, לפני שהרגע יפוג', שאלתי מהר משהו…הוא התנער התכווץ והטיח בי את ה'זה לא ענינך' הרגיל.

כן ניהלנו שיחות ארוכות על ענין המתת החסד, לעיתים גם התווכחנו על פוליטיקה.

בשנותיו המאוחרות השתתף ב'קבוצת כתיבה' . בסוף שנת הלימודים הוציאו חברי הקבוצה ספרון עם סיפורון אחד או שניים של כל אחד מהם. אלה שני הסיפורונים של דודי

אין חדש

1978

חולה אנושות הוא שוכב במיטה הגבוהה. מותש וצהוב זוהר. 'עוד כמה זמן, דוק?', כצופה נאמן למילותיו אני עונה:'שלושה ימים, חריט'. 'בזה נעמוד שנינו ביחד'  מחייך חריט באומץ.

1998

גם בעיני חתולים אתה יכול לראות את פחד המוות. יש לנו עוד הרבה שנים ביחד, אני מנחם אותה. זהב האמת בינתיים. בהיסוס, כמו ילד שטועם את קרח הלילה, מושטת כפה אחת. זה שישרוד מבין שנינו, אני חושב, יהיה בעל מספיק זכרונות יפים כדי להביא את המסע למלואו.

רגועה ומגרגרת , היא מצטנפת על הברכיים.

בלוויה של אבי הצטלמנו כל בנות הדודות – נכדות לשני האחים כהן שנישאו לשתי האחיות קלארמאקר, קראנו להרבט שיצטרף, הוא לא הצטרף. הוא היה צעיר מאבי ולא הייתה שום סיבה שימות כשנה וחצי אחרי אבי.

האם היו סימנים מוקדמים למותו המוקדם מדי ? לפני מות אבי הרברט עבר דירה, שאלתי אותו מה הוא רוצה לדירה החדשה? התלבטנו יחד, הוא לא באמת רצה משהו, אמר שהכל זמני. כמי שהכירה אותו היטב שאלתי אם בכלל פרק את קופסאות ההעברה? כחודש לפני מותו, טלפן ואמר שלא אשלח לו צילומים אמיתיים מודפסים, אלא רק במחשב. כיון שכבר שנים לא שלחתי צילומים על נייר, נראתה לי בקשתו מוזרה. הזכרתי לו שכבר שנים שולחת צילומים רק במחשב. היו לו עוד כמה בקשות ואמירות, בדיעבד אני תוהה אם לא ביקש מחבריו לעזור לו למות מות חסד. איש במשפחה אינו עונה לי על השאלה.

לצערי לא יכלתי להגיע ללוויתו, לא הודיעו לי בזמן שאספיק.

הסיפור האחרון שכתב לפני מותו

ביום שני הלכתי לביקורת החצי שנתית לרופאה פנימית שלי. מנהלים אז טקס קבוע היא נועצת מבטים במסך המחשב שלה, בזמן שהדמיון הפורה שלי  נשלט על ידי המראה הנפלא שלה , בהחלט נראה לי נחמד שנשב בצוותא על מרפסת בשמש כשאנו שותים גביע יין לבן. גביע יין אדום בהפסקה של קונצרט מוסיקה קלאסית קלה גם יהיה טעים. ואז היא מרימה את עיניה מחייכת חיוך סטנדרטי ואומרת :'אני רואה שבעצם הכל טוב אצלך. מי אני שאאכזב אותה, יש לי רשימה שלמה של מטרדים שהכנתי , אבל האם שווה לי לקלקל את ההרמוניה הנפלאה שלנו?

"תפקודי הכלייה שלך הורעו מאד" אני שומע מרחוק, "כן כן לקחת את זה בקלות יתרה, כדאי שנעשה בדיקת אקו ועוד קצת בדיקות נוספות , ואז כנראה תכנס לרשימה לקבלת דיאליזה פעמיים בשבוע".

המצאה אדירה לאנושת הכליה המלאכותית הזאת ואפילו במקרה תוצרת הולנד.  בזמן מלחמת העולם השניה הרכיב דוקטור פים קולף [Pim Kolff ] את המכשיר הראשון ממנוע של שואב אבק ו20 מטר מעיים של חזיר שאותם קבל בזול,  כי כבר לא היה יותר בשר כדי למלא אותם.  יותר מאוחר הוא קבל פרסום עולמי על המצאתו.

"… לפחות אם אתה רוצה עוד להתחיל עם זה?" איזו מין הערה זאת ? היא מבקשת שאהרהר בכך ברצינות.  פעם היית הולך לרופא עם הבעיות שלך ומקבל תשובות. כעת אתה נשלח הביתה עם שאלות שרק מחקר נרחב יכול לענות עליהן וגם זה לא תמיד,  נתאר לעצמנו שהדיאליזה תתן לי עוד 10 שנים נוספות, מה תהיה איכות החיים שלי באותן שנים ? בכל מקרה הזיקנה תוכל להמשיך בלי הפרעה במלאכת הגריסה שלה יחד עם קרחוני קוטבי  כדור הארץ נמסה העמידות שלך, ומעגל שלם של מחלות מקבלות הזדמנות ובסוף מותר לך לנשוף החוצה נשימתך האחרונה. כשאתה כבר מותש לחלוטין, את נשימתך האחרונה אני מתכוון. אני אכתוב הכל על נייר לפעמים זה עוזר.

את הסיפור האחרון הזה שכתב הרברט הקריא חברו ושותפו למרפאה הנס פן דר לינדן

[Hans van der linden [ באזכרה.

לא יכלתי להגיע ללוויתו אך שלחתי מכתב אותו הקריאה אחת מבנות הדודה שלי המכתב היה

כתוב כמובן בהולנדית והנה תרגומו:

שלום דודנו הרברט, דודי היחיד,

אני קראתי לו פשוט הרברט, כי הבדל הגילים בינינו היה בדיוק כמו הבדל הגילים בינו לבין אבי.  אמי אידה והרבט נשארו ידידים טובים עד מותה.

לאחר מלחמת העולם השניה כששבתי עם אמי להולנד היא הייתה חולה מאד ואני הייתי זמנים ארוכים אצל הדודה בפ ואצל סבתא בפנלו. הרברט היה בן טפשעשרה, אני פעוטה, שכל הזמן הלכתי אחריו לכל מקום. בחדר שלו היה מין כוך גבוה מן הארון, הרברט וחברו פרידו שונבך,  טפסו על כסא למעלה, אחר כך משכו אותו בחבל למעלה וישבו שם והסתודדו אני כמובן רתחתי ורצתי להתלונן אצל סבתא.

סבתא באותה תקופה יצרה /פיסלה את ראשי כל בני המשפחה מחימר, והם עמדו והתיבשו על מריש הגג מתחת לגג של החדר הקטן שבו ישנתי. הרברט סיפר לי בסוד שכל הראשים האלה יאכלו אותי כאשר אלך לישון. אף פעם לא אהבתי את הקרום של חלב חם, ולכן הרברט תמיד דג את הקרום מהכוס שלי עם האצבע שלו. הוא גם לקח אותי לטיולים ארוכים ברגל, ושנים רבות אחר כך כשבקרתי בפנלו לבדי ידעתי למצוא היטב את דרכי.

בערבי ששי כשסבא בירך אותנו,  הרברט היה שם את מגבעתו על אהיל המנורה ואמר לסבא שגם האהיל רוצה ברכה.

שנים םאחר מכן כל פעם שבאתי לאירופה , נהג הרברט לבקר אותי והיינו מבלים יום שלם יחד.  במשך השנים הפכנו יותר למעין ידידים היו לנו שיחות נהדרות , למרות שלא תמיד ראינו הכל עין בעין

שלום הרברט היית חלק של חיי יהי זכרך ברוך

מרים מריון ברוק כהן מישראל

ביבליוגרפיה

Frida Vogels, De Harde Kern, G .A. van Orrschot, 1994, p; 198, 199, 206,215, 211, 209.233,234,235

Horen , Zien & Schrijven, 51 columns ingeleid door Thomas Verbogt, 1999. p:25

Milo Anstadt, De verdachte oorboog, Contact, 1996, p:13

הוא היה חבר כבוד במכללת Tucht הרפואית. יושב ראש איגוד רופאי הבית של רוטרדם, ויושב ראש איגוד מטפלי הטרומבוזה [קרישי דם] ומעבדות הרופאים של רוטרדם.

 

https://www.henw.org/artikelen/hommage-aan-herbert-cohen-overwegingen-de-spreekkamer?fbclid=IwAR1V8_cWfS4RGaKxGnh7s2oxrl00hhIzwSWSYZTCoAVXQL3C42PgkKTupRo

 

Print Friendly, PDF & Email
פורסם בקטגוריה כללי, משפחוגרפיה, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

2 תגובות בנושא דודי הרברט סמואל כהן

  1. מאת רבקה שרמן‏:

    שמחה בשבילך שכתבת…
    זכרונות הם חלק חשוב מאד בחיינו…

  2. מאת ברי‏:

    נורא מעניין כסיפור ונורא שמח שלא הייתי צריך לעבור את מערכת היסורים שאת עברת בילדותך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.