לפני כשבועיים נפגע פועל בבנין שנבנה מולנו ברחוב

כל פעם שאני שומעת בחדשות שפועל נפגע באתר בניה כלשהו אני נחרדת. אחר כך חושבת על המשפחה שאיבדה אבא מפרנס או בן או אח. אני כועסת על רשויות המדינה שאינן עושות כלום, לאכוף חוקי זהירות. כאשר אני עוברת על מדרכה ליד בית בבניה אני או אפילו בית בצביעה אני בוחנת את הפיגומים , מתפלצת כשאני רואה את הפועלים עובדים למעלה בלי בגדי מיגון ןבלי שהם קשורים למשהו או שהמעקות חזקות ויציבות.

כשהזמנו צבעי לביתנו לפני שנה, היה לנו חשוב שהפיגומים שלו יהיו יציבים עם הגנות. אפילו שאצלנו יש לבנין רק שתי קומות.

לפני כמעט שנה שמענו שבבית הישן שלנו [12 קומות] נהרג פועל בזמן הצביעה והשיפוץ. ושוב כעסתי ודאגתי. וחשבתי על המשפחות.

בצהריים , לפני כשבועיים יצאנו לנסוע לסידורים, באתר הבניה ממול שדוקא נראה לי עד כה די בסדר ומתחשב בכך שהוא בונה בסמוך לגן ילדים. הקבלן אפילו נהג כמו באירופה ועטף את כל הפיגומים ברשת שחורה שאמורה לעצור מפריטים קטנים וחלק מהלכלוך להגיע לגן ואלינו. ראיתי שחלק מגדר הפח המקיפה את אתר הבניה נפל, פועלים שעמדו בקומות העליונות התבוננו למטה.  ערימת בלוקים אבנים וחול ליד הגדר הנפולה, אנשי מדא, אמבולנס צהוב, חובשים ועל אלונקה הסיעו מישהו עטוף בניילון שקוף עם כתמי דם. קפאתי, שוב מישהו נפל או משהו נפל עליו, אינני יודעת ?

שני חובשים הלכו לעברי,  שאלתי האם הפצוע יחלים? אחד מהם נענע בראשו לשלילה ומלמל משהו שנשמע כמו 'כנראה שלא' . נסענו וראינו שהאמבולנס אינו ממהר לצאת משם, האנשים שלובשים בגדים מסומנים בתפקידם הרפואי, לא מהרו. סימן רע מאד.

מותו של אדם טרם זמנו תמיד רע ונורא. אני תמיד חושבת על המשפחה שכמו שאומרים בחדשות "חייה השתנו לעד". זה תמיד מחזיר אותי לרגעים לשירותי בצבא בקצין היר נהריה. זו לא הייתה תקופת מלחמה, אבל היו תאונות, התאבדויות ואני עם עם שתי בנות נוספות וקצין העיר.

כל פעם כשקבלנו טלפון על פגוע , פצוע או הרוג. היינו מורידות את השפופרת, בודקות ברשימת הטלפונים את מספר המשרד שממנו מסרו לנו את ההודעה ומאמתות. משהו שהנהגתי אחרי שאחת הבנות שעבדו אתי לא הבינה נכון הודעה על פצוע ואמרה שעלינו להודיע להורים שנהרג. מיד שיניתי את הנוהג, אמרתי לבנות לבקש את שם המקום שהודיע ושאנו נוודא עמם. לא סמכנו על מספר הטלפון שלהם אלא מצאנו אותו בעצמנו בספר או רשימת הטלפונים.

אחרי שווידאנו, שאכן קבלנו מידע נכון, אירגנו על פי הנוהג, על פצוע הודעתי בעצמי, ושלחתי את ההמשפחה למקום הימצא הפצוע. אם היה חיל נפטר, טלפנתי לרב המקומי של מקום מגורי המשפחה ולעובדת סוציאלית. ונסענו להודיע. זה תמיד היה נורא. בנהריה הרב קלר הודיע במקומי, ברגישות רבה למדתי ממנו הרבה. במקומות אחרים היו רבנים אחרים כל אחד ואופן ההודעה שלו, מכל אחד למדתי משהו. אני זוכרת את כל המשפחות.

אחר כך ארגנו את הלוויה הצבאית, על פי הנוהל, כדי להתגבר על ההלם.  והיינו עם המשפחות.

מי נמצא עם המשפחות של הפועלים  שנפלו ונפגעו בבניה?

Print Friendly, PDF & Email
פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.