זכרונות ארוזים – תערוכה של דניאלה מלר

-מאמר לקטלוג התערוכה 'זכרונות ארוזים' , של דניאלה מילר.

זיכרונות ארוזים

כאשר דניאלה סיפרה לי על תערוכתה החדשה, ואמרה שהיא תקרא ‘זיכרונות ארוזים’, הרגשתי נקישה קלה על לבי ובתודעתי. המשכנו לשוחח בטלפון, הזכרנו זו לזו שיש לנו חוויות עלייה/הגירה דומות מאד כילדות שהגיעו הנה מארץ אחרת וגדלו פה. התבוננתי בציורים ששלחה לי דניאלה ונשאבתי אל תוכם, נעמדתי ליד משפחתה ויחד עמם צפיתי בזיכרונות של כולנו שהגענו כילדים ומאז גדלנו פה כמו כולם אבל נושאים בקרבינו חבילה נסתרת של הבהובי שפה ונוף ממקום אחר.

בשנים האחרונות התחלתי לחשוב על המונח עלייה בצמידות למילה הגירה. עלייה זו מילה מיופיפת אידאולוגית של הגירה. לעתים קרובות שומעים בחדשות על גלי מהגרים ופליטים, הזורמים מארץ לארץ או מיבשת אחת לאחרת. מסעות מרובי אנשים היוצאים ממולדתם לחפש חיים אחרים במקום אחר, הם פרק מהסיפור הלאומי שלנו וגם מסיפורי המשפחות שלנו. זו תופעה כלל אנושית עולמית, ההבדל היחידי בין המהגרים העולים לישראל לבין מהגרים שנסעו לארצות אחרות, זוהי המורשת המשותפת לנו כיהודים, בעלי תרבות דתית ושורשים שבטיים משותפים שחיברו אותנו לארץ, מתוך זיכרונות סיפורי התנ"ך והמסורת.

ילדים גדלים ולומדים על העולם במעגלים הולכים ומתרחבים, הם מתחילים להכיר את המשפחה, הבית, הרחוב, השכונה. הם מתחברים בתחילה עם ילדי המשפחה שלהם , אחר עם הילדים בגן ובשכונה ואחרי זה עם ילדי הכתה שלהם. הם רוכשים ידידים וחברים ועולמם נראה להם שלם. כך גדלה גם דניאלה, ואחיה עד שפתאום ההורים מספרים להם בחשאי וסודיות שנוסעים למקום אחר לארץ אחרת, בתחילה הם אולי חשבו שנוסעים לחופש. ההורים אורזים, נפרדים ממשפחה וחברים, ממלאים ניירות שונים, אורזים בגדים, צעצועים, ספרים, מעט מכל דבר, לא את המיטה האהובה, לא את החלון שממנו נצפה הנוף המוכר. לא את החברות. אינני יודעת אם דניאלה הבינה שזו תהיה פרידה ארוכה מהעבר וממה שהיה. אני יכולה רק לזכור את עצמי, לא בדיוק קולטת למה קרובים וחברים נרגשים, מחבקים אותנו כל כך חזק בוכים וצוחקים בערבוביה.

לאחר התבוננות של כמה ימים בציורים שלה, ראיתי שהציורים אינם זקוקים לתיווך שלי, הילדה בשמלה הצהובה עם הפס החום הזהוב או לובשת את השמלה האדומה שגדלה לנערה במכנסי ההתעמלות הכחולים עם הגומי בפתחי הרגליים, הגברים הלבושים בגדים שאינם מתאימים לעבודה גופנית. דגל ישראל. אימא ששומרת על צורת הלבוש 'משם' ודואגת לילדיה שיתקדמו בחיים, זה הסיפור.

ביולי 1956 עולה דניאלה עם הוריה ואחיה על האוניה שעצרה 'רק בנאפולי' כדבריה ומשם שטה ישר לישראל. הם משפחה אחת מתוך 56.330 עולים חדשים, שהגיעו הנה באותה שנה מהרבה ארצות.

למזלה של המשפחה הם כבר דברו עברית מודרנית, בתוניס דניאלה כמו אחיה, נשלחה על פי רצון אמה ללמוד ב'חדר’, אך למרות זאת לוקח זמן עד שמסתגלים להבין את הצורה שבה מדברים בחנויות, ברחוב או בכתה ולא תמיד מבינים מה הוותיקים או הצברים רוצים מהחדשים.

הבית החדש אינו מרווח כמו ה’בית’ שם, הטעמים, הריחות, האור הכל חדש מרתק אבל דורש זמן התרגל  אליו. אימא מלבישה אותה בבגד היפה ביותר וקושרת סרט בשיער. היא מגיעה לכתה זרה שבה אינה מכירה אף אחד ולא מבינה למה הילדים צוחקים. את השם הצרפתי דניאל משנים קלות לדניאלה. זה מצלצל קרוב, אך שונה. לא העזתי לשאול אם זה היה קל לה, כי אצלי, החלפת השם עדיין מטרידה בחלומות.

בבית של דניאלה ממשיכים לדבר בשפה שבאו עמה, וכששאלתי אותה אם הרבתה לחלום על הבית הישן ,הפתיעה אותי כשספרה שבכל יום ששי הם היו מוציאים את אלבומים עם הצילומים משם ודברו על הבית והעיירה שבארץ הקודמת. לדבריה לימים כשהיא נסעה עם יצחק בעלה לעיירת הולדתה, ה’מפה’ הייתה טמונה ברגליה שידעו להוליכה לבית ולבית הספר של פעם.

החיים ממשיכים ודניאלה תלמידה מצוינת בבית הספר כשאין להם עדיין חליליות התלמידות מתאמנות על סרגלים שהביאה להם המורה ‘צילה רון’ שלימדה מוזיקה וחשבון, ‘שברים פשוטים’ ציינה דניאלה שלוש פעמים בשיחה הקצרה. אבל השברים הפשוטים האלו נדבקו והפכו לחלק מהישראליות שלה.

חנה יבלונקה כותבת בספרה ‘ילדים בסדר גמור’ ביוגרפיה דורית של ילידי הארץ 1948-1955, שכ639 אלף מבין המתפקדים במפקד 1961 עלו בין השנים 1948 – 1954. דניאלה, אחיה ורבים אחרים כמוה וכמוני גדלנו יחד עם וכחלק משמעותי מאותו הדור. כמוהם למדנו, היינו בגדנ"ע עשינו צבא. כל אחד ואחת מאתנו הביא אל תוך הסלט הישראלי לא רק את יכולותינו ואת כישרונותינו. אלא גם זיכרונות שארזנו והטמנו לשנים רבות בניסיון להראות כמו כולם. כעת הגיע הזמן שדניאלה תגלה לנו את מה שארזה.

 

 

.

Print Friendly, PDF & Email
פורסם בקטגוריה אמנות ישראלית, ארון הספרים האמנותי, כללי, נכתב לתערוכה, תערוכות, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

6 תגובות על זכרונות ארוזים – תערוכה של דניאלה מלר

  1. מאת רבקה שרמן‏:

    מקסים ונוגע ללב… מחמם אותו ומעלה חיוך הבנה והסכמה…

  2. מאת דן‏:

    מרגש מאד. ממש צובט בלב. אני כצבר, ניסיתי תמיד – בזכות החינוך מהבית..לדמיין איך מתמודדים עם מעבר לארץ חדשה, שפה חדשה, תרבות אחרת , שכנים שונים, ועוד ועוד מכשולים שיש לעבור אותם. כמובן שלא חוויתי ולא יכולתי לחוות את מלוא הקשיים בדרך שעברו..רק לחוש בושה מהתנהגות חלקים לא גדולים מהצברים , שלא חשבו שיש לעזור ככל הניתן. ולכן ניסינו בכלים שלנו – רעייתי חנה ואני..לסייע בקליטת
    עולים מבריה"מ לשעבר …. בשנות התשעים. מקווה שעזרנו לשכנינו מאוקראיינה, ולדיירת שגרה בשכירות בדירת אמי עליה השלום.. אולי..

    • מאת mirjam‏:

      תודה דני, על הרגישות. כעולה לשעבר בעצמי, הזדהתי מעומק לבי וזכרונותיי, עם האמנית המופלאה דניאלה מלר. מרים

  3. מאת דניאלה מלר‏:

    תודה מריון !!!! כתבת נפלא !!! את מרגשת אותי בכל פעם מחדש .

  4. הדברים למעלה חיזקו בי את ההערכה הרבה לאימך שאותה למדתי להכיר במהלך הפעמים שבהם התבוננתי בציוריך במהלך העבודה עליהם וכאשר האזנתי לסיפורים עליה. אני מאמינה שההיקלטות בארץ הגירה תלויה במידה רבה בעמדה של המשפחה ובעיקר האם כלפי ההגירה.

  5. מאת כוכב בר-אל‏:

    בתקופה האחרונה אני עוקבת אחרי עבודותיה של דניאלה, ומלאת התפעלות.
    אני בטוחה שאגיע לתערוכה בשמחה ואם דניאלה תהיה נוכחת שם זה ישמח אותי מאד . שתינו היינו קשורות לבית החולים בבאר שבע כחיילות.
    ולך מרים תודה על הדברים שכתבת.
    כוכב בר-אל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.