קוראת עוד ספר על וינה

את הספר 'וינה' מאת אווה מנסה, הוצאת מטר,2008. קראתי בנשימה עצורה מיד עם צאתו לאור בעברית. בספר מספרת המחברת את תולדות משפחתה היהודית -חלקה מתבוללת, במאה ה20. עם הקריאה נזכרתי שלמרות שחלק מהבנות שגדלו עמי ברגבה, נולדו להורים ילידי וינה, איכשהו אף פעם לא דברו על זה. לעומת זאת כשעבדתי [כמו כל הילדים] בבננות ובכרם, אחת מחברות המשק אהבה לשיר קטעי-אופרות, ותמיד אירגנה אותנו ללוות אותה במקהלה, תוך כדי גיזום ועידור. פעם גילתה את אוזננו שבטרם בריחתה מהנאצים היא היתה זמרת זוטרה באופרה הוינאית. אני חייבת לה כמובן את חיבתי לשיר קטעי אופרה, כאשר אין איש שומע אותי.

וינה היא מוצרט , המורה למוסיקה שטורזום ערך עמנו ערבי מוצרט כשלמדנו בבית הספר היסודי על שם וייצמן בנהריה. וינה היא ואלסים ושטראוס וסרטי 'סיסי'. המלכה הטרגית של אוסטריה, שאת דמותה שחקה רומי שניידר המתקתקה, היו אלה סרטי בנות קלאסיים, הלכנו תמיד עם חברות ובכינו על מר גורלה של הנסיכה.

http://www.gotravel.co.il/travel/index.asp?p=1761

וינה זה גם שטרודל, עוגות קצפת. משום מה איש לא דבר על החלק הלא נעים של האנטי שמיות האיומה שהיתה שם.

וינה גם קשורה לתיאודור הרצל ולזיגמונד פרוייד ולעוד הרבה דברים, אז איך זה שכמעט לא דברנו/למדנו עסקנו בוינה? ובטח לא בחיי היהודים שם!  מענין. ואולי לכן שמחתי כל כך עם הספר 'וינה'.

ב5 לינואר כתבתי ברשומתי "לקרא ספרות שהיא גם היסטוריה = דברי ימי ע[צ]מנו", על ספרים בעלי תוכן  יהודי היסטורי והזכרתי את The Hare with the Amber Eyes, A hidden Inheritance , בספר זה יש פרק שבו המחבר מספר על ארמון משפחתו שנבנה על הטבעת של וינה. חומות העיר הוסרו ובמקומם נבנו בתי הממשלה ובתי סוחרים עשירים. ביניהם גם משפחות יהודיות שעמלו קשה על פרנסתן, התקדמו במדרג החברתי והיו פעילים מאד ברכישת אמנות והשתתפות בחיי התרבות הוינאיים.

כעת אני קוראת ספר שכמעט משלים את שני הספרים הללו. " האישה בזהב" הסיפור המופלא מאחורי יצירת המופת של גוסטב קלימט, דיוקן אדלה בלוך-באואר" מאת אן-מארי אוקונר, הוצאת פן,2013.  התמונה מפורסמת לא רק בגלל יופיה של המצוירת, או בגלל קטעי הזהב המרובים. התמונה הזו הפכה כמעט לסמל במאבק של יהודים רבים להשיב לרשותם את פריטי האמנות שהנאצים גזלו מהם או מבני משפחותיהם.  חלק מהאנשים המוזכרים או המתוארים מופיעים בשניים מהספרים או בשלושתם. אני מקבלת מבט יותר רחב ואולי מבינה יותר את חיי היהודים בוינה בתקופה ההיא. העליה המטאורית שלאחריה נחרב העולם שלהם ושל עוד רבים.  אולי זו הסיבה שהורי חברותי לא דברו אף פעם על וינה ?

כשאני מהרהרת עוד על וינה,  אני זוכרת שקראתי על חיי פרויד ועל ארתור שניצלר ועוד … אך משום מה זה לא נקרא כספרות- היסטוריה יהודית. שלושת הספרים שציינתי כאן הם בהחלט היסטוריה יהודית וראויים להקרא על ידי כל מי שהיסטוריה זו מענינת אותו/ה.

 

Print Friendly, PDF & Email
פורסם בקטגוריה אמנות יהודית, ארון הספרים האמנותי, כללי, מחזות וספרות אוטביוגרפיים, ספרות יהודית, תדמית מדומיינת, עם התגים , , , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

6 תגובות על קוראת עוד ספר על וינה

  1. מאת אילה רז‏:

    תודה על ההמלצה. אני אחפש את הספר "האישה בזהב" כי הנושא מאוד מעניין אותי. גם אני קראתי את הספר "הארנבת עם עיני הענבר" אחד הספרים ההסטוריים-פואטיים הטובים ביותר שקראתי בזמן האחרון.

    • מאת mirjam‏:

      בבקשה ועם כל הלב, כתבתי על שלושת הספרים הללו בגלל שחשתי שהם נגעו עמוק בנפשי, ונגעו במספר נושאים שחשובים לאנשים נוספים. מרים

  2. מאת גדי‏:

    אהבתי מאד את האשה בזהב והוא מעביר היטב את התקופה הוינאית הזו של תחילת המאה העשרים על שלל דמויותיה ואומניה. גם הרצל ומרק טויין מוזכרים. סקירה שלי על הספר אפשר לראות כאן
    http://www.xn—-1hckc6ddr6ab.co.il/2013/07/%d7%94%d7%90%d7%a9%d7%94-%d7%91%d7%96%d7%94%d7%91/
    ספר אומנות אחר שעוסק (בין היתר) בוינה הוא הארנבת עם עיני העינבר, שעליו אמר לי מישהו שהוא הלך איתו בוינה כמעין מדריך תיירים. מומלץ מאד.
    שני הספרים משיקים לוינה של תחילת המאה העשרים. שתי משפחות, אומנות, הרינגשטראסה. בודאי הם גם הכירו אחת את השנייה…

    • מאת mirjam‏:

      שלום גדי, ברוך הבא לבלוג.
      שמחתי על תגובתך ומיד עם סיום תשובתי לתגובתך אעבור לקרא את הסקירה שלך. אך שאלה לי אליך? האם לא שמת לב שאני מחברת את לשני הספרים האלה גם את הספר שאתה מציע לי לקרא? אני מצינת בפירוש שב-5 בינואר 2013, כתבתי ברשומתי "לקרא ספרות שהיא גם היסטוריה = דברי ימי ע[צ]מנו" כתבתי על הספר הזה בדיוק. וכעת אקרא את סקירתך. מרים

      • מאת גדי‏:

        אכן לא שמתי לב, מאחר והוא אוזכר בשמו האנגלי, ודבר זה חמק ממני 🙂 אחזור לקרוא את רשומתך משם. את הארנבת אהבתי יותר, השפה שלו הרבה יותר מוצלחת וגם המניפה מתפרשת על פני יותר זמן ויותר מרחב. האלמנט המשפטי באשה בזהב פחות עניין אותי, אולם הוא הכיל גם דיון על ההתנגשות בין כך שהיצירות מוחזרות לבעליהן המקוריים ומיד נמכרות לידים פרטיות לבין הרצון להציג יצירות מופת אלו בפומבי.

        • מאת mirjam‏:

          גדי תודה, על התשובה. יכול להיות שהאלמנט המשפטי בספר פחות עניין אותך, אבל הוא חשוב ואפשר לדבר עליו המון. אני הצטערתי על ההתבוללות של חלקי המשפחה הניצולים. איני רואה שום רע בכך שהשארים קבלו את היצירות ואחר מכרו אותן, הרי אם היצירות לא היו נשדדות,השארים היו יורשים אותן ויכולים לעשות אתן מה שירצו. יש רק לקוות שהקונים ימשיכו באופנים שונים לאפשר לציבור לראות את היצירות הללו. קרה לי שראיתי במוזיאון בברוסל, יצירה שכאשר קראתי את מקורה הבנתי שהיא כנראה 'שדודה', למעשה אירופה מלאה חפצי אמנות שנשדדו, ודאי בזמן השואה ועוד קודם על ידי הממשלות האימפריאליסטיות. אי אפשר להתעלם מעובדה עצובה זו. מרים

להגיב על mirjam לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.