כוחו של צילום ? האם עודו תקף

אומרים ש'טוב מראה עיניים ממשמע אוזניים' , ואכן במשך המון שנים צילום של אירוע נחשב כהוכחה חשובה ועדות קבילה לאירועים שקרו, או לזיהוי אנשים.  גם בימים עברו, היו צלמים שידעו לרטש, לחבר צילומים שונים למשהו שלא היה באמת, ובמקביל היו מומחים שידעו לחקור ובדרך כלל לגלות את הזיופים. אך בימינו הפכה הטכנולוגיה זמינה כל כך שהרבה אנשים יכולים 'לייצר' סיפורים מצולמים, כאוות נפשם ולצרכיהם הפוליטיים אישיים או סתם להקנטת או הדהמת אחרים.  כאמנית כמובן שאיני מתעלמת מהתועלת שיש לאמנים שונים כדי ליצור אמנות שבה הם יכולים לשלב כל מיני פריטים ואנשים ורקעים בצורות ואופנים שאינם נמצאים מחוץ לתוכנת המחשב שלהם. כמי שעסוקה גם בתיעוד היסטורי [בעיקר של מסמכי שואה, ולהבדיל בשנות גידולנו וחיינו פה בארץ] אני מוטרדת מזה שכיום הרבה אנשים טוענים על סמך אפשרויות הפוטו שופ העכשוויות שכל מיני צילומים היסטוריים אוטנטיים, הם למעשה זיוף מכוון.ומצד שני אנו רואים יותר ויתר צילומים 'מטופלים' שבהם משתמשים אירגונים או אנשים שכוונתוהם לא תמיד נחמדות.

אינני מומחית מספי'ק לענין זה כדי לדעת איך יפתרו את זה בעתיד וזה מטריד אותי מאד. כיום כשאני בוחנת חלק ממאגר הצילומים שאמי הורישה לי ורואה מיני צילומים שמתחברים עם הקטעים הבודדים שספרה על משפחתה, אני יכולה להשתמש בצילומים שירשתי כדי להשלים [תרתי משמע]  ספורים. ה'טיפול' היחידי שתמונות אלו עברו הוא אולי קצת ריטוש ותיקון של פנים, ובשתי תמונות פשוט חתכו [במספריים אמיתיות לא בפוטו שוף] ראשיהם של אנשים, אולי מסיבות רומנטיות או מסיבות פחד מהשלטונות?.  יש חשש שבדורות הבאים, תתקבלנה טענות שנשמעות כבר כעת בפי שוללי השואה   שהצילומים מהמחנות הנאציים השונים זויפו על ידינו.

בימים אלו אני מנסה לסדר ולמיין את ערימות הצילומים שצילמתי ברבות השנים, חלקם בעלי ערך היסטורי כי הם מראים מקומות ואנשים כפי שהיו פעם. אני יודעת שהם מראים דבר אמיתי שקרה,  כי אני צילמתי אותם במו ידי. אך מה יקרה להם בעוד דור, האם הצופים יקבלו אותם כעדות מצולמת? או יניחו שביימתי או הדבקתי אותם לצרכים מסוימים?

עלה בדעתי שחלק מהפתרון עשוי להיות תיעוד התמונות שלנו  בצורה כזאת שאנשים בעתיד יוכלו לבדוק מעין מאגר תמונות של אנשים ולהבחין בכתב- הצילום = המאפיין הצילומי של כל צלם. שהרי לרוב האנשים יש מאפייני צילום ייחודיים להם, חלקם אישיים מאד חלקם תלויים בתקופה או בביוגרפיה של הצלם, אך אני מרגישה שאפשר לראות איפיונים אישיים של צלמי תמונות בצילומים שלהם.

מאז שהתחלתי לקרא את הבלוג של אילה רז http://ayalaraz.com/ שמחתי לגלות שהיא מצלמת תמונות קרובות באוירתן  לשלי ומתעניינת בכל מיני נושאים שמעסיקים גם אותי, ברשומה 'מזוית אחרת' שהיא פרסמה ב9 לפברואר 2012 , זה היה כל כך דומה לסגנון שלי, שזה היה מדהים. אולי אפתיע כמה אנשים אם אכתוב כאן שזה מאד משמח אותי, כי זה אומר שאינני חריגה  וכי עם כל הייחוד שלנו אנו נשים שמחוברות לזמנים העכשוויים יתכן כי היות שתינו  מעונינות בכמה נושאים קרובים מתבטא כנראה גם בנקודות מבט וצילום דומות. ייחודיות היא לא תמיד בלעדיות או בדידות. אני מציינת זאת, כי יש לי עמיתות ועמיתים שמרגישים מאד לא נוח כאשר הם פוגשים אנשים שמתבטאים ויוצרים קרוב לאופן היצירה שלהם. אז כאמור אני דווקא אוהבת את זה.

צילמתי את מגדל הנביאים בהדר חיפה, ומשתקפת בזכוכית

האנשים האלה משתקפים בתמונה שמימין ,פניתי לשמאלי וצילמתי גם אותם

 

 

 

 

 

 

חשבתי שיהיה נחמד ומתאים לספר על אירוע לא גדול אבל קטע הווי מאד מקומי / ישראלי שבו התחלתי לצלם תמונות כי אהבתי מה שראיתי, ובסוף הצילום ממש הציל אותי. מתישהו אחרי מלחמת המפרץ הראשונה וקצת לפני השניה, קבלנו הוראה לבוא ולהחליף את המסכות. פתחו משום מה רק תחנות מועטות, ואני הלכתי עם המסכות של משפחתי ועם עוד שתיים של מכרים שלא יכלו להגיע לתחנת החלוקה שהיתה במגדל הנביאים.

מוקדם בבקר ראשוני האנשים מגיעים להחלפת מסכות, פינת הנביאים

הלכתי מוקדם בבקר אך כאשר הגעתי כבר ישבו בחוץ הרבה אנשים, וצילמתי כמה צילומים, למי שאינו יודע מגדל הנביאים כולו מצופה בזכוכית כהה, שמשקפת את הסביבה כמו מראה.

זכוכיות מגדל הנביאים משקפות את סביבתן בבקר חלוקת המסכות

כאשר נפתחו שערי הבנין נדחקו כולם פנימה, ונעמדו בדוחק לפני חדר החלוקה, המוני אנשים נדחסו למקום צר, לא מואר דיו ולא מאוורר. החילות והחילים הצעירים היו עצבנים ולא הכי מנומסים, מדי פעם הם נעלו את הדלתות ללא הסבר ואז עברו בקהל שמועות שכבר אין מספיק מסכות לכלם. מדי פעם היו ויכוחים קולניים וצעקניים ליד דלתות הכניסה לחדר החלוקה וקולות אחרים של אנשים שניסו להרגיע ולפייס בין הצועקים. חוסר האוויר, אי הנוחות שבעמידה ממושכת, דחיסות העמידה מבלי שיהיה מקום להניח את חבילות המסכות הישנות שכלם הביאו, השמועות, הלחיצו את האנשים. מישהו דחף או חשב שדחפו אותו, מילה לא מנומסת ולפתע פרצה תגרת ידיים, ממש לידי, כל כך קרוב אלי שכאשר אחד הדוחפים הזיז יד מרפקו פגע בי, ניסיתי לזוז ולא יכלתי כי מכל הכיוונים לחצו עלי אנשים. ביאושי, כמעט באופן לא מודע הרמתי את המצלמה וצילמתי כמה תמונות, במסדרון הדחוס והחשוך אור הפלאש נראה בבירור על ידי כולם. מישהו אמר שכנראה המשטרה מצלמת, והמכים הפסיקו מיד להרביץ.   רק אשה אחת קלטה שאני המצלמת וכשאמרתי שאני מצלמת אנשים יפים ונחמדים חייכו רבים מסביבי.

 

 

 

 

 

 

 

 

Print Friendly, PDF & Email
פורסם בקטגוריה אוספים, אמנות ישראלית, אמנות שלי, כללי, ממצלמתי, תמונות מקומיות, עם התגים , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

2 תגובות על כוחו של צילום ? האם עודו תקף

  1. מאת אריאלה‏:

    אמי עסקה בצילום ופיתוח תמונות- אז, בשחור לבן ונהגה לרטש בעזרת עפרונות מחודדים מאוד ומכחולים דקיקים ואבן סינית שחורה(סוג של דיו).

    • מאת mirjam‏:

      צפרא טבא אריאלה! תמיד התפעלתי מהאמנות הזו של ריטוש ותיקון תמונות. תודה על התוספת הזו לרשומה. מרים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.